"קיץ חי": ערוץ 1 עושה שכונה

באופן עקרוני, אני לא מרחמת על מנחים של תוכניות טלוויזיה. הם אנשים בוגרים שבחרו להגיש משהו, לא חשוב מה, והם צריכים להתמודד עם התוצאות וגם להיראות כאילו הם מתעניינים במה שהמרואיינים מספרים להם ובמה שקורה סביבם על הסט. יש לא מעט עבודות גרועות מאלה, ובכל זאת, אמש ב"קיץ חי" של הערוץ הראשון, ליבי יצא ללוסי אהריש ויואב קרקובסקי, עד כדי כך שנשאתי תפילה אילמת – מי ייתן ותקציב המגבונים לתוכנית שלהם לא ייגמר.

כי השניים, מנחים של מין תוכנית תרבות ואקטואליה רכה, ישבו במה שנראה כגינה של אולם חתונות באזור תעשייה כלשהו, כולל רהיטי קש ממיטב השיק של "אייס קנה ובנה". ככה, בחום ובלחות האימתניים של תל אביב בשלהי יולי, הם היו צריכים לשדר במשך שעה ורבע בלי הפסקות לפרסומות – כשידיהם לופתות מיקרופונים ענקיים ואנכרוניסטיים, כשרגליה של אהריש חנוטות בגרביונים שחורים, כשצוואריהם מאיימים לחטוף נקע בגלל הצורך להביט באיה כורם על הבמה, שמעצבי המיזם בחרו למקם מאחורי הכורסאות של המנחים. עוד ריחמתי על סדרת המראויינים שעלו והתיישבו על ספת הקש, איש איש והמיקרופון שלו לפות בידו, יוצרים יחד מצעד מגוחך של ראשים מדברים במקום לנהל שיחה שנדמית זורמת וקולחת, מין שיחת-גינה שכזו, כמו שוודאי רצו הוגי התוכנית.

לוסי אהריש ויואב קרקובסקי ב"קיץ חי". שעה ורבע של אנכרוניזם 

והתכנים, וזה לא מפתיע, דווקא בסדר גמור. איה כורם, שמישהו שכח לאפר את צווארה החשוף ובתאורה המעזעת היא נראתה כאילו צומח לה דינוזאור קטן מתחת לסנטר, באה לקדם דיסק חדש ושרה שלושה שירים נעימים לאוזן. יוני רועה בא לקדם את "סלסול ישראלי", ספרו על המוזיקה המזרחית, וגם את שירו החדש לצלילי "איזו מדינה", המתייחס למחאת הדיור: "חלפו עשרים שנה/וכלום לא השתנה", הוא שר. בחיים כמו ברשות השידור.

ולפתע, אזעקה

והיו עוד דברים: שרון מולדאבי ובועז כהן דיברו על "החומה" של פינק פלויד. רועה – על אריס סאן, שאתמול מלאו "תשע עשרה שנים פחות יום", בחיי שככה אמרו אהריש וקרקובסקי, למותו. כרמלה מנשה אמורה להגיש פינה קבועה (ומבורכת) של קבילות חיילים. דני מיטנברג – פינת פרסומות מן העולם. עד כאן הכל איכשהו לגמרי סביר, שונה מאוד מן הרצועות המקבילות של "חדשות הבידור" וגיא פינס, לרגעים אפילו אינטליגנטי ומלא חן ולא צעקני וצהוב, וכשכבר נדמה שצלחנו את זוועת התאורה והסט ונתרגל אליה עוד מעט קט, פת-אום באמצע השיר של יוני רועה, צפצופים רמים של אזעקת רכב מן החניון הסמוך לסט. זה היה הזמן הנכון לזפזפ בצער ולקבוע שוב שאין מה לעשות, בערוץ הראשון כבר אין יכולת להרים משדר חי אחד בלי התקלות הכי מביכות והכי חובבניות שבעולם.

אבל היו עוד תקלות. למשל, שליפה של מערכון גזעני ונושן מן הארכיון, בכיכובה של חנה לסלאו בשחור לבן, בו היא מגלמת מין סבתא תימניה ומטומטמת שכזאת בטיול הראשון שלה לאירופה. למשל, שיתופה של ילדה בת 11, איה לב, בדיון על משבר הדיור – כשהאמתלה בגללה נגררה לגינת האירועים של הערוץ היא, שמתקיימת מין תחרות לכתבים צעירים בתוכנית האקטואליה לנוער, "המהדורה". אבל אפילו את התוכנית והתחרות לא הצליחו לשווק כאן באופן שנתקע בזכרונו של הצופה. ועוד: ד"ר הני זוביידה במין טור אישי על כך שהכל פוליטי. בניגוד למשתתפים אחרים, הוא קרא טקסט מן הפרומפטר ונשמע כחתן בר מצווה מדקלם. והכל התארך מעבר לגבול סבלנותו הסבירה של צופה לייט-נייט, והכל היה קצת יותר מדי מאולץ, מיוזע וחורק.

באופן עקרוני, אני מוכנה להילחם על המשך קיומו של השידור הטלוויזיוני הציבורי בישראל. "קיץ חי", לצערי, לא מספקת שום תחמושת למלחמה כזאת, רק להיפך. באמת לא ייתכן שמספר עצום של אנשי טלוויזיה מנוסים, שעל פי הקרדיטים אפשר להרכיב מהם כמה וכמה קבוצות כדורגל, יביאו אל המרקע הפקה כה שכונתית וחובבנית – ועוד יצפו לאהדה. רחמים, כבר אמרתי, הם הרגש הנכון.