אל תחפשו את ד"ר איגור במאהל

מעבר למובילי המחאה ולאלפים הרבים שהצטרפו אליהם, מעבר לרבבות שעשו להם לייק בפייסבוק ולמאות האלפים שמזדהים איתם בשקט, יש גם כאלה שרצו להגיע, אבל באמת לא יכלו. הנה שלושה סיפורים על מה שנראה כמצוקת דיור, אבל זה משהו אחר, עמוק, כואב וקשה בהרבה: לא רק היעדרה של מדיניות שיכון נורמלית, אלא גם היעדרה המוחלט של מדיניות שרואה באזרחים בני אדם.

ד"ר איגור לא מגיע למאהל כי הוא עייף מדי. החוסים במוסד הסיעודי בו הוא עובד, בעיקר בתורנויות לילה, לא יודעים שהוא נוסע באוטובוסים שעתיים ורבע לכל כיוון, שבעליו של המוסד המופרט מעסיק אותו לפי משמרת ובלי שום תנאים סוציאליים, מאז ההפרטה. כך רצתה המדינה לחסוך לעצמה כמה שקלים.

כן, יש רופאים עובדי-קבלן, וד"ר איגור הוא רק אחד מהם. והוא עייף נורא כי הוא כבר בן 76, אבל לפרוש מעבודה אי אפשר. יש משכנתא. היא נוצרה מתוך אופטימיות יתרה: דקה לפני נפילת המשטר הסובייטי, ביקשו ד"ר איגור ורעייתו, מנהלת חשבונות בכירה, לממש את חלומם לעלות לישראל. הם היו בני 50 וקצת, לא ידעו הרבה על מדיניות פנסיונית במדינות רווחה לשעבר, וכששאלו, אמרו להם שברור שתהיה פנסיה, לכל אחד יש.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

הם עברו את חבלי הקליטה הרגילים, ובתוכם ההצעה לרכוש דירה בהטבות מיוחדות לעולים, ושמחו שיש אפשרות כאת. כשאיגור נמצא כשיר להיות רופא בישראל, שמחו במשרה הצנועה שמצא בדי-עמל. לרעייתו היה קשה יותר: אין דרישה עצומה למנהלי חשבונות מזדקנים בפריפריה, ובראיונות העבודה שלה נדהמה לגלות שמעסיקים מעדיפים שתעבוד "בשחור", כלומר - שכר מינימום, אבל בלי תלוש, זכויות סוציאליות או אפילו מראית עין של חוקיות. קשריו החברתיים המתהווים של ד"ר איגור השיגו לה עבודה כאם בית במוסד סיעודי אחר.

אל תחפשו אותם בצעדה במוצ"ש (צילום: ירון ברנר)

באופטימיות גדולה מימשו את זכויות העולה שלהם והתיישבו בביתם החדש בפריפריה, ברור שבפריפריה. הם לא פחדו מנסיעות ארוכות באוטובוסים לעבודה, החיים הסובייטיים חישלו אותם, ואז הממשלה החליטה להפריט את המפגרים והחולים הסיעודיים ולהפקידם בידי יזמים חרוצים.

בגיל 76, כשהכנסתו מקצבת זקנה לזוג ומיגיע כפיו הכמושות מגיעה בחודשים טובים ל-6,000 שקל והמשכנתא נוגסת 1,500 שקל לחודש מתוך זה, הוא מתפלל כל יום לאלוהי הקפיטליזם שיהיה רחום וחנון ושיאפשר לו לעבוד עוד חמש שנים, עד שהמשכנתא תיגמר ולפני שהחיים ייגמרו.

סיגלית לא יכולה להגיע, כי אי אפשר להתנייד בתחבורה ציבורית עם הבן שלה, בבת עינה, שמשחק בחצר עם אחותו הגדולה: בית קטנטן ומטופח ביישוב קו עימות צפוני, 2,500 שקלים לחודש שכירות. לילד יש חור בבטן אליו מחברים צינור הזנה בעירוי. יש לו גם צלקות מ-17 ניתוחים שעבר בחייו הקצרים והוא זקוק להשגחה מתמדת של אמא שלו פשוט כדי לחיות. מאז שנולד, לא יכלה לעבוד: משכורתו של בעלה היתה טיפטיפה גבוהה מכדי להשיג לה הבטחת הכנסה שמגיעה לאמהות לילדים עם נכות כה קשה, אבל ממשכורת אחת פלוס קצבת נכות שכולה מוקדשת לטיפולים לילד, אי אפשר היה לחסוך לדירה גם בזמנים קלים יותר.

השנים נקפו, סיגלית ובן זוגה התגרשו, לעבוד לא תוכל כל עוד הילד תלוי בה, והרופאים אומרים בצער שכך יהיה תמיד. עכשיו יש לה הבטחת הכנסה, וכדי להבין את סבך הזכויות הסוציאליות שיש לה כחד-הורית, הלכה לדבר עם העובדת הסוציאלית במועצה: שם גילו לה כי קיימת אפשרות שבעתיד תהיה לה דירה - אבל שתחכה קצת. כמה קצת? 10 שנים, זה כמה, בתוכנית "10 פלוס" של משרד השיכון שנועדה לסייע למשפחות יחידניות. למה לחכות? כי אלה הקריטריונים, זה למה: עשור שלם, פלוס הוכחות לכך שמעולם לא היתה לך דירה משלך.

העובדה שהילד נכה לא מקדמת אותך בהמתנה. לו את עצמך היית נכה, כך אמרו לה, היה על מה לדבר. "לקחתי עיפרון ונייר וחישבתי שבעוד עשר שנים לא יהיו לי מזונות, רוב הסיכויים שהבן שלי עדיין נכה ואני לא יכולה לעבוד, ומי בכלל ירצה להעסיק אותי כשאני בת 50, וסכום התחלתי לדירה ממילא לא יהיה לי, ואת המשכנתא שמציעים לי אני לא אוכל לקחת כי היא ל-20 שנה, ומאיפה יהיה לי להחזיר כל חודש, מקצבת הזקנה?",היא שואלת, רטורית לגמרי, ומבקשת להעביר מסר קטן לראש הממשלה: "הצבעתי בשבילך בבחירות. תעשה טובה, תבוא ליום אחד אלינו ותחייה את החיים שלי. רק ליום אחד. ואחר כך תחזור לבית בקיסריה ותסתכל על תוכנית עשר פלוס, ואולי תבכה קצת בשבילי, כי לי נגמר הכוח לבכות".

אמנון ורותי לא יגיעו לאוהל המחאה מפני שהם כבר ניסו למחות, אבל ממש לא הצליחו. פעם הם היו זוג צעיר עם הכנסות ממוצעות ודירה משלהם. כן, ההורים עזרו, אבל יפי ביתם המשקיף אל שדות העמק לא מילא אותם שמחה, כי לא היו בבית קולות של ילדים. מסכת הייסורים של טיפולי ההפריה, במימון המדינה הרחומה והתומכת, הסתיימה בלא כלום והשניים נרשמו לאימוץ: אתם כבר מבוגרים מדי, וגם ככה תצטרכו להמתין 7-8 שנים לילד, אמרו להם. או שתאמצו בחו"ל, אם אתם יכולים.  

ישראל האחרת, זו שלא תגיע לרוטשילד (צילום: דודו אזולאי)

אמנון ורותי ביקשו לאמץ שני ילדים, אחים, וגילו שזה יעלה להם 50,000 דולר התחלתיים, ועוד לפחות 20,000 דולר להוצאות הנסיעה והשהות הארוכה שנדרשה במדינת האימוץ: בישראל, הוצאות כאלה לעולם לא מוכרות לצרכי מס, לא מסובסדות, לא כלום. במולדת הקפיטליזם החזירי, ארצות הברית - דווקא כן: כך גם בבריטניה ובקנדה, בגרמניה ובצרפת. הם ארגנו קבוצה של הורים מאמצים, הם הצליחו להגיע עד הכנסת ולשכת ראש הממשלה, הם שמעו כמה וכמה הבטחות וכלום לא קרה, ובאומץ גדול החליטו לוותר על ארבעת הקירות שלהם לטובת הקמת משפחה.

יחד עם שני ילדיהם המקסימים שבו ממדינת האימוץ לדירה ששכרו, גם היא משקיפה לשדות הירוקים שבעמק. עם הכנסה ממוצעת ושני ילדים, עם עליית המחירים המטורפת - אפילו בעמק - כבר לא יוכלו לרכוש דירה רק עם משכנתא בנקאית. חדורי תקווה שמישהו יבין את הסיפור שלהם, הלכו לברר במשרד השיכון אם אפשר איכשהו לקבל סיוע במשכנתא - לא מענק, רק הלוואה שיחזירו. מה פתאום, אמרו להם. אתם לא חסרי דיור. אנחנו כן, התעקשו. בקריטריונים שלנו חסר דיור הוא מי שלא היתה לו דירה אף פעם ולכם היתה, אמר הפקיד, למה מכרתם? כדי לאמץ, אמרו. כדי להיות משפחה. אה, אמר הפקיד. מצטער.

אמנון ורותי כבר לא שואלים מדוע מפלים אותם לרעה לעומת הורים שאימצו בישראל, ומדוע לילדיהם לא מגיע אותו סיוע שמקבלים ילדים שאומצו בישראל. ככה זה, הם אומרים לעצמם וממשיכים להתבונן בשדות הירוקים, היפים כל כך, שעוד מעט יהפכו ליער של דירות לאנשים אחרים.

הייתי רוצה לקחת אותם איתי - את איגור, את סיגלית ואת אמנון ורותי - וביחד לרדת מהצפון הרחוק ולהגיע בזמן לצעדת הענק במוצאי שבת בתל-אביב. אפילו הצעתי להם שניסע. אף אחד מהם, לצערי, כבר לא מאמין.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il