זה לא הכסף - זה הרצון להיות הורים טובים יותר
מחאת ההורים, שהגיעה היום לשיאה בצעדת העגלות, מילאה את הפסיכולוג גיל ונטורה גאווה. עכשיו הוא רק מקווה שההורים יבינו שיוקר המחייה הוא רק הסימפטום לבעיה האמיתית שלנו: העובדה שלא נותנים לנו להיות הורים טובים מספיק
משהו זז. ההורים משחיזים עגלות ומצטרפים להתעוררות החברתית. המון דברים נפלאים ותומכים עולים על הדעת כתגובה, אבל מה שמרגש אותי יותר מכל הוא התקווה המהוססת שאולי סופסוף אנחנו חוזרים לפרופורציות. רוח טובה וחזקה שוטפת את הארץ והלוואי שתוביל את כלל קהילת ההורים לכוון את השרירים, הלב והמוח לכיוון הכל כך מתבקש: הסיטואציה הכלכלית-חברתית הדפוקה שבה אמא ואבא מנסים לתפקד.
הורים ישראלים פשוט ניסו לשרוד
שנים טענתי (לא, אני לא תופס טרמפ, יש לי הוכחות מתועדות מהעבר) שהקושי האמיתי של מגדלי הילדים בארץ הקודש הוא לא שאבא לא מצליח להציב גבולות לדנה השובבה או שאמא לא יודעת להתמודד עם הפרעת הקשב של דניאל. הורים ישראלים פשוט ניסו לשרוד איכשהו (דגש חזק על מילת הקומבינה "איכשהו") בתוך מגרש משוגע שתבע מהם שעות עבודה מטורפות, קיצץ בשם הקפיטליזם את זמן ההורות שלהם, הציף אותם בגירויים ובאובייקטי צריכה חסרי ערך ויקרי שקל תוך שהוא מציג אותם כחיוניים, ובעיקר ניתק אותם ממקורות התמיכה הטבעיים שלהם - המשפחה המורחבת והקהילה.
אז להורים היה קשה, מאוד קשה. אותה תרבות צריכה שהדגישה אינדיבידואליות, בידול ומנטליות של "כל אחד לעצמו" ירקה לכיוונם מסר ברור: זה לא קומונה פה. שכל אחד ישבור את הראש לבד.
בסיטואצית שוק שבה תמיכה ממשלתית והתארגנות קהילתית הפכו מילים גסות, הוצעה לאזרחים העובדים ובעלי הצאצאים חלופה שנראתה ערכית ומפתה: הגשמה עצמית. בוא-בוא, הורה חמוד, בואי-בואי עובדת שכירה ומתוסכלת, ותמקסמו את הפוטנציאל האישי שלכם. בנו לכם חזון פרטי, בעונג ובתבונה, ותממשו אותו תוך כדי שאתם עוקפים את כל השאר.
ענף אדיר של טכנאות הגשמה עצמית בא לעולם: הקואצ׳ינג. כלכלת השוק הודיעה להורים שמעכשיו עליהם לשבור את הראש לבד? אין בעיה, אמרו גדודי המאמנים ששטפו את הארץ. נלמד אתכם לשבור את הראש עם מינימום סדקים לגולגולת. בואי אמא אווזה, תרשמי על הדף איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים.
מרגישים שאנחנו פשוט לא טובים מספיק
ככל שהמבט הופנה אל העולם הפרטי, אל ההתמודדויות בסלון הביתי, התעלמנו מהאפשרות להתארגן יחד. ניסינו להסתדר לבד - ושילמנו בערימות של אשמה. אחוזים מטורפים של הורים מסתובבים ברחובות ובמשרדים ומרגישים שהם לא טובים מספיק: לא מפרנסים כראוי, לא מנהלים משפחה כהלכה, ונכשלים שוב ושוב בניסיון להעניק לילדיהם את כל הדבש והחלב שניבטו אלינו מתוך הפרסומות.נמאס לנו. אנחנו לא רוצים הגשמה עצמית. אנחנו רוצים את החיים שלנו בחזרה: עבודה שפויה בשעות שפויות שלא תחייב אותנו לג׳נגל בין הבית למשרד, שגרת פרנסה שמותירה אותנו עם שקלים סבירים לחיים סבירים ומדינה שלא תפקיר אותנו להוציא סכומי עתק על קייטנות, חיתולים וחינוך. כל חופש גדול ולוהט שמגיע מגביר לכדי עלבון צורב את אותה תחושת הפקרה שאנחנו חשים ממילא מספטמבר עד יוני.
עם כל הכבוד לפסיכולוגיה, המנוע שמכתיב את ההתנהלות ההורית-ילדית הוא כלכלי. כל אותם תחלואי שוק מיתרגמים לבעיות פסיכולוגיות שהמשפחה הישראלית הסטנדרטית מכירה יותר מדי טוב: מתחים בבית, זמן קצוץ עם הילדים, שיעורי גירושין תופחים, דיכאון הורי אפרורי וכיוצא בזה מיני מתיקה.
אז אני יודע שלדנה הקטנה יש עכשיו בעיית גבולות, ורועי מתדרדר לאחרונה בלימודים, אבל אם אמא ואבא יחזרו שעתיים מוקדם יותר למגרש הביתי ויעלו על משכבם בלילה בידיעה שהאוברדראפט הולך ומתכווץ לו למימדים שפויים, יקל עליהם לעשות את מה שהם עושים באופן טבעי טוב יותר מכל מאמן או יועצת: להיות המומחים הכי גדולים והכי אמפתיים לענייני הילדים שלהם.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל
לפנייה לכתב/ת 
