פרשת השבוע: זהירות, תאוות גבול לפניך

לראות את החיים ברגע המוות

פרשת השבוע מסעי, כשמה, פותחת בתיאור מסכם של מסעות בני ישראל במדבר. רשימה, לכאורה מטילת שיממון, של שמות המסעות והתחנות במדבר. אבל כמו בכל רשימה, עיון מדוקדק הופך את קריאתה לחוויה מרתקת: האם נצליח להבין מדוע נבחרו מקומות מסוימים להיזכר ברשימה ואילו אחרים נשמטו ממנה?

וגם, אירועים בודדים נזכרים ברשימה זו, וגם הם מעלים את שאלת הבחירה - מדוע, למשל, המחסור במים ברפידים נכנס לרשימה בעוד שחטא העגל ומעמד הר סיני לא מוזכרים בה?! ושאלה חריפה לא פחות: שמות של מקומות רבים ברשימה זו לא מוכרים לנו מתיאור המסע עצמו. ולעמות זאת, מקומות חשובים כמו הר סיני נעדרים מהרשימה.

ואני שואלת את עצמי, כשאמות, מה יהיו תמונות הסיכום של החיים שיעברו לנגד עיני? האם גם בחיי יקבלו פתאום חוויות שוליות מקום מרכזי, ואילו חוויות שנראות מרכזיות יתקבצו בשוליים או יעלמו?

המסע אל התאוות

אני נמשכת אחר התאווה שבפרשה זו. באופן מפתיע מופיעה ה"תאווה" פעמיים בפרשה זו; פעם אחת בתיאור התחנות במדבר ובפעם השנייה בתיאור הגבולות העתידיים של הארץ העתידית:

"וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה" (לג, טז).

"וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר: מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה: וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן: וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה" (לד, ז-י).

את קברות התאווה אנחנו מכירים היטב: בני ישראל התאוו לאכול בשר, והעם קיבל מענה לתאוותו בדמותם של שלוים. הם אכלו ואכלו ולאחר האכילה נענשו: "וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: ויִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (במדבר יא, לג-לד).

לא רק במקרה זה תאווה לאוכל היא הצעד הראשון אל עבר חטא חמור, דבר זה נלמד כבר מהחטא הראשון של האנושות: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו).

מהי תאוות גבול?

"והתאוויתם לכם לגבול"... אני מכירה היטב תאווה לאוכל, אבל האם אני מכירה גם תאוות גבול? במחשבה שנייה, אני יכולה לומר שכן, בהחלט: אני מכירה תאווה למציאת גבול (למשל, ילדים שמתאווים שההורים שלהם ישימו להם גבולות), אני מכירה תאווה להרחבת גבולות (למשל תאווה לאומית). כן, אני מכירה את תאוות הגבול משני צדדיה. האם לתאוות האלו מכוונים הפסוקים המדברים על התאווה לגבול?

רש"י מפרש: "והתאויתם - לשון הסבה ונטיה, כמו תתאו". כלומר: "תפנו אל", "הגבול ימשך לכיוון..." זה מעניין לראות את התאווה כמשיכה, אבל זה לא נראה לי מספיק. הביטוי בפסוק הוא "והתאוויתם לכם לגבול", ועושה רושם שיש כאן משהו אנושי יותר מתיאור ציורי של קו הגבול, משהו חושק יותר. "לכם".

הרשב"ם, נכדו של רש"י, מציע הצעה מעניינת ועשירה יותר להבנת תאוות הגבול. כדרכם של פירושים טובים, קושר הרשב"ם בפירושו בין שתי פרשות לא מובנות. שתי פרשות לא מובנות הכרוכות זו בזו, לא פותרות את החידה, אבל הקשר יכול להציע נתיב לפתרון. הרשב"ם, בפירושו לבראשית מט, קושר בין ברכת יעקב ליוסף, ברכה שגם בה נמצאת התאווה, לתאוות הגבול בפרשת מסעי.

אהבת אב שלא ידעה גבולות

רבות מדובר על האהבה חסרת הגבולות של יעקב אל יוסף, ועל המחירים המטורפים ששילמו כל הנוגעים בדבר עבור האהבה הזו. גם ברגעי הסוף של חיי יעקב, בדברי הפרידה שלו מבניו, ניכרת האהבה חסרת גבולות שלו ליוסף בנו.

תקראו את הברכה, היא קשה להבנה מילולית, ויחד עם זאת קל לקלוט את העמדה הרגשית של המברך – נפשו של יעקב יוצאת אל בנה הבכור של רחל, אל נקודת המפגש היציבה והקבועה בינו לבין רחל: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:... מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מט, כב-כו).

צודק הרשב"ם בקשרו בין שני הפסוקים הרחוקים; ברכת יוסף נראית כמו תיאור מסע בארץ אהובה, מסע בגוף הנשי - יש בו רחם, שדיים, גבעות וראש, ויש בו תאווה. יוסף הוא האשה, או תחליף האשה היפה והאהובה שמתה, ויוסף עצמו יפה ואהוב. התאווה, המשיכה, היא החבל: משיכת קו הגבול או משיכת הנפש, ויעקב נמשך אל חוסר הגבולות, אל הכי גבוה והכי רחוק שאפשר: "גבעות עולם". יוסף הוא הארץ המובטחת של יעקב. יוסף, כמו ארץ כנען, יישאר מושא לגעגוע שהוא גדול מהחיים.

אני חושבת על כך שברגעים מסוימים זה כל כך חשוב שנהיה למעריצים הלא-מציאותיים של הילדים שלנו, וברגעים אחרים זה כל-כך מסוכן והרסני.

חזרה אל תאוות הגבולות

אנחנו נמצאים לקראת סוף ספר במדבר וסוף הנדודים במדבר, אנו נמצאים בסיפו של כיבוש הארץ. ארץ לא קטנה ודי מיושבת אנו מתאווים לנו. רבים מתאווים עליה ועל כן זה לא סיפור פשוט.

התאווה אל הארץ מעלה דילמות שראשיתן במקרא ואחריתן – מי ישורן. "וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל" – אנשים מתאווים לארץ, ומתאווים להרחבת גבולותיה. מתאווים לכבוש את הגדול ולחיות בגדול.

אולי אפשר להסביר את תאוות הגבול בתאווה היסודית לנצח את המוות, על-ידי כיבושים שנעשה בחיים. אולי אפשר להסביר זאת גם בעזרת המשיכה האירוטית לאלה הגדולה תיאמת, או לאמא אדמה, לרצון למות בחיקה, ולרצון הבו-זמני להרוג אותה.

ואני? אני מרגישה שגבולות מייצרים חופש. כשאני יודעת היכן נמצא הגבול אני יכולה לדעת היכן אני חיה והיכן לא. כשיש גבול ברור, יש על מה לנהל משא ומתן. ויש תחנה לביקורת גבולות, ויש, למעוניינים, אזורי ספר.

כך עם עצמי, כך עם ילדיי, כך עם תלמידיי וכך גם ברמה המדינית - אני מתאווה לגבולות. אני מתאווה לרגע שבו לא יהיו למדינה הזו עשרים גבולות אלטרנטיביים אלא גבול אחד ידוע ומקובל. אני רוצה קטן וברור, נעים ופונקציונלי. הייתי רוצה שנפסיק להתאוות לארץ, ונשלים בשמחה עם חלקת אלוהים קטנה, שיכולה באמת להיות שלנו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

הדבר שהדהים אותי השבוע היה שכשכתבתי על הבדידות החילונית, היו רבים שחשבו אני תוקפת את החילונים. כאילו שבדידות היא חסרון, או שחיים לא מושלמים הם חיים מגונים. יקיריי, התכוונתי דווקא לפאר את החילוניות (כשהיא במיטבה) על הבחירה הגאה להישיר מבט אל הבדידות הקיומית, ואל המוות. תודה

לך צביקה על ההבהרה בעניין זה. ובדברים שכתבתי כרגע אין שום גינוי לאמונה הדתית או לאנשים דתיים...

"אני שם נועזותי בכפי, ומרגיש שזה מתחבר עם הנועזות שלך - שיר שעדיין לא פורסם ולא הוקרא, נתון עדיין בכתב-יד (ממש, כמו פעם...) נדמה לי שפיצחתי בו איזה מהלך סמוי ב'אירוטיקה מקראית'. כולו בנוי על תיאורי מסעי בני-ישראל מתוך פרשת השבת הקרובה, פרשת "מסעי".

הרי הוא בידך, עשי בו כרצונך. אליעז".

***

לפני שאבוא אל עמקייך הטובים

הניחי לי ואצרור

התאוה

שידעתי פעם במדבר

בפי הַחִירֹת, לפני המִגְדֹּל

בתוך-הים בְּמָרָה בְּדָפְקָה בְּרִתְמָה

בְּרִמֹּן-פָּרֶץ ואת עודך רחוקה

בְּלִבְנָה בְּרִסָּה בְּהַר-שָׁפֶר

בְּחֲרָדָה

בְּתָחַת בְּמִתְקָה

בְּחֹר-הַגִּדְגָּד

אחרי-כן

נא קבלי אותי בתחן

***

אנא, הוסיפו לשלוח אליי שירים wg@netvision.net.il