רבי אלעזר, לא אשכח את זיו פניו
"הוא העלה מעט את גלימתו ופתאום יכולנו לראות את פניו. באותם רגעים, אני זוכר שבעיקר הייתי נפעם. לצערנו, בלילה הארור הזה, רבי אלעזר הפך לדמות מיתית. הרוצח לא רק שפך את דמו, אלא גם פצע את הנפש של מאות אלפי מאמינים"
בשעה אחת וחצי בלילה צלצל הטלפון הראשון להוריי. מיד אחר כך, כולל עד לזמן כתיבת שורות אלה, לא פסק זרם השיחות מבני המשפחה, משפחת אבוחצירא. כולם - דודים, בני דודים, אחיינים, התקשרו המומים, על אף השעה המאוחרת, ביקשו לחלוק, לשתף בכאב, בתדהמה, בהלם של אובדן אחד מראשי המשפחה, מי שכבר הוכתר, לצד דודו הבאבא ברוך, כיורשו של סבו הנודע, הבאבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא.
בשבע בבוקר התקשרה אליי אמי בדמעות. רבי אלעזר אבוחצירא - בנו של בן דודה האהוב "באבא מאיר", הילד שגדל איתה בבית הוריה, האדמו"ר באבא חאקי - נרצח.
רבי אלעזר אבוחצירא לא היה מגיע לאירועים משפחתיים. כמו סבו, המידה שלקח על עצמו יותר מכל היא שמירת העיניים. יש שנהגו לומר עליו, אולי גם כדי להביע זלזול, כי חפר מנהרה מביתו לבית המדרש שמול הכביש כי רצה להימנע מטרדות בלתי מבוקרות של חסידים. אבל האמת הייתה אחרת. הוא בסך הכל רצה להימנע ממפגש לא צנוע עם נשים. לפי אמנותו, זוהי ההקפדה החשובה ביותר שרב צריך לקחת על עצמו. ובהקפדה זו, הוא שימש דוגמה ומופת.
"העתק של הסבא, הבאבא סאלי"
לפני כשמונה שנים נסעתי אליו עם הוריי ואחותי. אמא רצתה שיברך אותי אחרי השחרור מהצבא. בתור בני משפחה, הגענו לביתו הפרטי והמתנו לו בסלון יחד עם רעייתו, דבורה. עד לפגישתנו איתו, אמי ודבורה החליפו זיכרונות.
כעבור כמחצית השעה, יצאה אחת הבנות ואמרה שהרב מחכה לנו. בגלל שלא הגיע אף פעם לשמחות משפחתיות, לא ידעתי למה לצפות. מעולם לא ראיתי אותו קודם ובעיקר התרגשתי מאוד. את המפגש אני לא אשכח מעולם. מהסלון שישבנו בו, נכנסנו לאולם נשפים מפואר, עצום ממדים, עמוס בריהוט איכותי כשבקירות מסביב, דיוקנאות
ענק של רבני המשפחה. חיפשנו אותו בכל החלל הגדול, ורק לאחר שניות ארוכות, קלטנו שהדמות הזעירה שיושבת בראש השולחן הענק, היא למעשה כבוד הרב.
בהדרת קודש נגשנו אליו ונישקנו את ידו, זה אחר זה. ישבנו מסביבו בשולחן ואז הוא העלה מעט את גלימתו ופתאום יכולנו לראות את זיו פניו. באותם רגעים, אני זוכר שבעיקר הייתי נפעם. הוא דמה בצורה יוצאת דופן לסבו, הבאבא סאלי. אותו רזון, דפוס זקן, אף, מבנה גוף. פשוט העתק אחד לאחד.
קרוב לארבעים דקות ישבנו איתו. בעוד חסידים יושבים במקרה הטוב, דקה או שניים, לנו, בזכות אמי שלה הוא זכר חסד נעורים, הוא הקדיש את מלוא זמנו. כמעט ולא זכרנו מה נאמר בפגישה, אבל כשיצאנו משם, ונכנסו שוב למה שהתברר כמבואה ולא כאמור הסלון בעצמו, הרגשנו פתאום רוח אחרת, אוויר שונה. בלי להגזים, הרגשנו שישבנו בחדר שרוח הקודש הייתה בו.
נחמה יחידה
רבי אלעזר היה קנאי לאמנותו, אך בקרב בני המשפחה, הוא נודע גם בזכות החיוך הרחב, הצחוק הבריא, ובעיקר, העזרה הרוחנית והאוזן הקשבת שנתן לכל אחד מאיתנו.
אחד מהסיפורים המכוננים של משפחת אבוחצירא, כזה שעובר מדור לדור, הוא זה של רבי דוד אבוחצירא, שנודע בכינוי "עטרת ראשנו". בתחילת המאה הקודמת, ביקש המושל במחוז במרוקו, להרוג את יהודי המקום. רבי דוד, נכדו של רבי יעקב אבוחצירא ואחיהם הגדול של הבאבא סאלי ואחיו הבאבא חאקי, קם מול המושל האכזר והתחנן על חייהם. לבסוף, הוא סוכם כי תמורת שלומם של היהודים, הוא ימסור
את נפשו, ואכן מיד הוא נרצח על קידוש השם.
לצערנו, בלילה הארור הזה, רבי אלעזר, הפך לדמות מיתית כמו אחיו הגדול של סבו. הרוצח לא רק שפך את דמו, אלא גם פצע את הנפש של מאות אלפי מאמינים, חסידים, יהודים מסורתיים ובני העדה המרוקאית, שראו ברב סמל לרבנות המפוארת שגדלו עליה, וכממשיך דרכם של רבני המשפחה, שנודעו בזכות מעשי הניסים.
במותו, הפך רבי אלעזר לקדוש. במסע הלוויתו בוודאי יהיו עשרות אלפים ויום אזכרתו יהפוך להילולה רבת משתתפים. אבל קשה לשכוח שמותו הוא מעשה מיותר, ככל הנראה בידי אדם אדם חולה. רבי אלעזר עוד היה יכול לתרום שנים רבות לתפילה על עם ישראל. לסייע בברכותיו ועצותיו החכמות לנזקקים רבים, מראשי המשק ועד לפשוטי העם כאחד. כולנו תקווה, שאולי - כמו אחיו של סבו - מותו לא היה לחינם, שהוא בא ככפרה על עם ישראל. אולי זאת תהיה הנחמה היחידה.
לפנייה לכתב/ת 
