לא מאיים לרדת, לא מבטיח להישאר

גם אני קראתי את ספרו של תומס פרידמן, אני יודע שהעולם הוא שטוח, שהתחרות גלובלית, שהפרטה וייעול הם כורח המציאות. אנחנו לא דורשים דברים שאינם ריאליים. לא מבקשים שתתנו לנו כשאי אפשר לתת. אנחנו כן דורשים חלוקה הוגנת יותר של העוגה ושל נטל המסים. ולא בעוד כמה שנים. עכשיו. תאמינו לי שזה לטובתכם.

בעוד המסים הישירים, אלו שאמורים להניח יותר מנטל המס על כתפיהם של בעלי ההון והעשירונים העליונים, הם מהנמוכים ביותר מבין מדינות המערב, נטל המס העקיף, זה שלוקח בראש ובראשונה הכי הרבה מאיתנו, הוא מהגבוהים ביותר. אנחנו, הצעירים בני מעמד הביניים, משלמים הכי הרבה למדינה, ומקבלים ממנה הכי פחות.

בארץ לא נושמים, רק שורדים. רועי מנדל שוחח עם יורדים

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

נתנו את שלוש השנים הטבות ביותר שלנו להגן על המדינה הזו בגופנו, תמורת שכר זעום וסמלי. שילמנו מכיסנו עבור השכלה אקדמאית שראוי היה שתינתן לנו בחינם. עבדנו עבור חברות כוח אדם נצלניות שהלקוחה הגדולה ביותר שלהן היא המדינה, עמדנו שעות וחיכינו לתחבורה ציבורית לא יעילה. אנחנו ניצבים בפני מערכת רפואה קורסת, תקציב תרבות רזה, ומערכת פוליטית שדואגת בראש ובראשונה לסקטורים נבחרים. ולנו נמאס.

אנחנו אלו שמביטים החוצה אל מדינות המערב ומבינים שכוח הקנייה שלנו קטן בהרבה מזה של בני גילנו בעולם הגדול. אנחנו מרוויחים פחות מהם ומשלמים יותר. אנחנו מתחילים לחשוב לעצמנו, בתחילה בשקט, ואז בקול רם, אולי עדיף יהיה לעזוב? אם נגזר עלינו לעבוד קשה ולשלם מסים, אולי לפחות נעשה זאת במקום בו אנחנו נהנה מהם בראש ובראשונה.

בינינו לבין עצמנו, בפאבים, בבתי הקפה, במקומות העבודה, השאלה הזו עולה יותר ויותר: אולי נהגר למקום שבו במשכורת ממוצעת אפשר לקנות רכב, לשכור דירה, לקנות מזון במחיר שפוי וליהנות מתחבורה ציבורית ראוייה. כן. הגעגועים יהיו קשים, אבל כשאנחנו מביטים אל העתיד ועושים את החשבון הפשוט, המספרים אומרים לנו שלא נצליח לחיות פה בכבוד, שלא לדבר על לגדל משפחה.

וכך, לאט לאט ובקביעות, חברים מתחילים להגר; אחד לוונקובר, השני לאירלנד, אחר לארה"ב. הם עובדים לא פחות קשה שם, אבל המספרים לטובתם. הם לא נאלצים לשאת בנטל של ציבור שלם שעושה רק לביתו, במחירי קרטל אותם הממשלה לא מנסה אפילו לשבור. כוח הקנייה שלהם גדול יותר, והמסים העקיפים נמוכים בהרבה.

אתם צריכים לשמוח שהתעוררנו, תנו לי להבטיח לכם שהמחאה הזו אותנטית. היא לא של שמאל או ימין, בטח לא של כמה תל-אביבים מפונקים. המחאה הזו היא הסיכוי האחרון של כולנו להשאיר פה חלק גדול מהדור הצעיר, כדי שנמשיך להיות עמוד השדרה הכלכלי והביטחוני שלכם.

כי כרגע, המספרים לרעת כולנו: בכל יום שעובר, יותר ויותר מאיתנו מרגישים שהמדינה הזו מפנה להם את גבה. ועם כל יום שעובר, הדרכון האירופי, הלימודים בחו"ל והרילוקיישן הופכים להיות פיתרון מושך יותר. אלפים מאיתנו מהגרים מפה בכל שנה, והסיבה כלכלית.

אני לא מתכנן לעזוב. אני אוהב את המדינה הזו בכל לבי, המשפחה החברים והתרבות שלי נמצאים כאן. אבל אשקר אם אומר שלא עשיתי עם עצמי את החשבון, בדקתי את המספרים, וכרגע הם נגדי ונגד חבריי. והתחושה היא שלאף אחד לא באמת אכפת. על זה אנחנו נאבקים.

יוני גבע, במאי ומפיק. גר בתל-אביב.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il