צרות במאהל של נתניהו

150 אלף זה כבר לא מספר. זו המציאות, והיא בועטת ונושכת. 150 אלף איש שיצאו אמש מהבית לכוון את זעמם לעבר האדם שהם רואים כאחראי העיקרי להפרטת המדינה ולקבורת הדאגה לאזרח הקטן. הם לא חבורת "מפונקים" שאפשר לפטור בהינף יד מזלזלת או בגלגולי עיניים. אלה אנשים עובדים, כועסים, קורסים. 

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו יכול עוד להתנחם במחשבה שהמחאה תדעך כשליושבי המאהל יימאס ממה שהיו שהגדירו "פסטיבל". הוא אינו יכול עוד להפנות אצבע מאשימה כלפי השמאל, או האופוזיציה, או ה"נהנתנים" או כלפי אלה שזוממים להפילו. אמש, בתל-אביב, בבאר שבע, בירושלים, בחיפה, בקריית שמונה ובערים נוספות - חוסלו הקונספירציות. 150 אלף איש הרגו אותן. הם רוצים בריאות, וחינוך, ורווחה ודיור, ולא סיפורי בדים על כספים עלומים שמתדלקים את המחאה.  

אם כל המחאות - הסיקור המלא ב-ynet

150 אלף מחו ברחבי הארץ: "העם נגד הממשלה"

הדרישות: דיור, חינוך ובריאות לכולם

עיר בלי הפסקה - גם במחאה: רבבות חסמו רחובות

גרוסמן: העם נאמן למדינה, המדינה לא נאמנה

מחאת האוהלים - סיקור מיוחד ב-ynet

העצרת בתל-אביב. זו לא קונספירציה (צילום: ירון ברנר)

בליכוד שוברת התסיסה שיאים חדשים: פעילים דורשים לכנס את המרכז (משה כחלון, היו"ר, תומך), אחרים מחתימים על עצומות נגד שר האוצר, יובל שטייניץ. השר מיכאל איתן עוקץ את ראש הממשלה בפניו, סילבן שלום מזמין את קדימה לממשלה, גלעד ארדן מבקר במאהל, השרים כץ וסער נלחמים לפתע על מחירי החשמל, כרמל שאמה חושש מהתגברות המחאה, וח"כ מירי רגב מארגנת כנס פעילים, דורשת מנתניהו לשנות לאלתר את תקציב המדינה, להזרים מיליארדים כדי להוזיל את המים, את הדלק, את החשמל ואת מחירי הדיור.

ממשלה תחת אש. ההפגנה בחיפה (צילום: אבישג שאר-ישוב)

יש להניח שזו רק ההתחלה. ממחר, השרים כולם יהיו תחת אש. אחד אחד. מי שחשב כי אחרי העצרת השנייה המחאה תדעך והמוחים יתפזרו - טעה ובגדול. יציאתם לרחובות של כל כך הרבה ישראלים מתוסכלים היא דלק לעוד תבערה. במציאות הזו, יש לראש הממשלה סיבה לדאגה. עד כה נראה היה כי בעיית האמינות שלו היא עניין לאניני טעם בוושינגטון ובבירות אירופה. אמש הבהירו המפגינים ברחבי הארץ שגם הם כבר לא מאמינים לראש הממשלה.

ביום שלישי הוא הציג את תוכניתו להוזלת מחירי הדיור, ובסוף השבוע שיגר את מקורבו אופיר אקוניס להודיע כי הוא שוקל להוריד את המסים על המים ועל הדלק. לו היו מאמינים לו, 150 אלף ישראלים לא היו יוצאים מהבית, לא היו טורחים לצעוק במשך שעות, בלחות מעיקה ובצפיפות בלתי אפשריות - "ביבי הביתה".

מקימי מאהל המחאה בתל-אביב עושים את כל המאמצים להרחיק עצמם מן הפוליטיקה, נמנעים משיוך מפלגתי כזה או אחר. עובדתית, המחאה היא פוליטית ועוד איך, משום שהיא מייצגת את ההתנגשות החריפה בין שתי דרכים: זו שבה הולכים כיום, וזו האחרת, המתחשבת באדם, הלוקחת בחשבון גם את המספרים הקטנים, ולא רק את המאקרו.

במדינה דמוקרטית כמו ישראל, ההכרעות הגדולות הן בקלפי. שם, בבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו, יקבעו אזרחי המדינה את מי לשלוח הביתה. נתניהו, לבני וברק צריכים לדאוג. ממש לדאוג. המחאה החברתית שהולידה תסכול עמוק צפויה להוליד גם מסגרות חדשות, אחרות, שונות. היא צפויה להחזיר לתמונה גם את מי שנחשב לבר-מינן פוליטי. הלילה אפשר כבר לקבוע כי הטלטלה שעוברת מדינת ישראל בימים אלו תשפיע בבחירות הבאות על התמונה הכוללת. מי שיצא להפגין, צפוי להגיע גם לקלפי, גם אם לא עשה כן בעבר. לא כדי לבחור. כדי לנקום.