היה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל

יש דיסוננס גדול בין מה שאני מנסה לשדר לבין מי שאני בפועל. כלפי חוץ אני תמיד מנסה להיראות קול. הכי קול. אני מתלבש לא רע יחסית לסטרייטים, עובדה שאפילו הומואים מחמיאים לי מדי פעם; כשאני מעשן סיגריות, אני מחזיק אותן כמו איתן הוק ב"מציאות נושכת" ומשליך אותן כמו קלינט איסטווד בכל סרט של קלינט איסטווד; ברוב המקרים אדע בדיוק מה להזמין במסעדה, וכשהאוכל יגיע אצליח גם להבחין בטעמים השונים. ואז המרפק שלי יישען על המזלג שבצלחת, והמזלג ייפול לי על הברכיים כשהוא מעיף לי חתיכת עגבנייה על החולצה בדרכו למטה, ואני אמלמל "בִיייין" כמו מיסטר בין כשהוא מציג את עצמו. אתם, אני מניח, פשוט תמלמלו "טמבל".

אבא שלי טען מאז ומתמיד שאני פיקח, אבל תמיד היה לו חשוב להוסיף שפיקח זה אחד שיודע לצאת מצרות שחכם לא היה נכנס אליהן. אני יכול להאשים אותו לנצח במצבי הנפשי, וגם עושה את זה פעם בשבוע עבור 150 שקל לשעה, אבל הוא לא זה שגרם לי להיות ככה. הגנים שלו חכמים. עובדה, הוא יודע מה ההבדל בין פיקח לחכם. לכל היותר, אבא שלי קיעקע בי את הידיעה שהתנהגות כמו שלי היתה עוד לפני, ותישאר הרבה אחרי. קחו לדוגמה אחד שמתגורר עם שותף, נכנס להתקלח, ומגלה שהוא שכח את המגבת בחדר: חכם ילבש מחדש את התחתונים שלו ויצא להביא את המגבת. אני אשתמש במגבת פנים כדי לכסות את הזין, אצא לחדר, אקח את המגבת, ובעודי אוחז אותה ביד אחת ובשנייה מסוכך על הזין שלי במגבת פנים, אכבה את האור בעזרת הסנטר.

וככה, בעודי פיקח, הגיעה המשטרה.

איור: שחר נבות

21:28. שוטרת התנועה מאיה מציצה בשעון ויודעת שאת המשמרת שלה, שנגמרת בעשר, היא כבר לא תסיים בזמן. דווקא היה יום טוב - כמה דו"חות, כמה נודניקים שמתחננים לוויתור, כמה מקללים - ואז הגיע הטמבל ששכח את הרישיון שלו בבית. עכשיו היא צריכה לחכות שהחבר שלו, שבא הנה כל הדרך מגבעתיים כדי לקחת מהאסף גל הזה את המפתחות לדירה, יחזור עם הרישיון. ואז היא צריכה להעביר אותו לבוחנים, לראות מה נסגר. נו, מה קורה עם החבר שלו.

"נו, מה קורה עם החבר שלך?", היא פונה אלי. "כמה זמן לוקח להגיע מגבעתיים?".

גם סמל ברבירו, השותף של מאיה להיום, תוהה בקשר לזה. "הוא בא עם אופנוע, לא? אני עם אופנוע יכולתי כבר להגיע לחדרה".

לברבירו קוראים גדעון, אבל כולם קוראים לו ברבירו. זה שם המשפחה שלו, וחבל, כי ברבירו הוא לא רק שוטר. הוא גם ג'ינג'י, וזה חתיכת בזבוז של כינוי.

מאיה מסתכלת שוב בשעון. "אם הוא לא מגיע תוך חמש דקות", היא מודיעה לי, "אז מצטערת. אני מעבירה אותך הלאה". 

הלאה זה למעצר. אם בנאדם מעוכב יותר משלוש שעות, הוא נחשב לעציר וצריך לבלות את הלילה. לי יש עוד חצי שעה עד שיעברו שלוש, רק שמאיה מתה להגיע הביתה. היא לא אומרת למה, אבל הרצון שלה לזוז מתבטא היטב בטענות שלה על ברבירו. הוא עובד לאט מדי בשבילה. "אתה אולי לא מחכה לך כלום בבית", היא רוטנת, "אבל אני רוצה ללכת".

"תפסיקי לזיין לי את השכל. לי יש שלושה ילדים בבית, את רווקה. מי מחכה לך בבית?".

מאיה מעיפה מבט על נאור, הקצין האחראי, אבל הוא תקוע עמוק בתוך דו"חות שחייבים לסגור.

"ברבירו, אתה אל תתחיל איתי".

"טוב, תסתמי את הפה, אני צריך למלא דו"ח".

"נאור? שמעת מה הוא אמר לי? עכשיו אני הולכת לדווח שאמרת לי 'לכי תזדייני' לפני מעוכב".

הוא לא אמר לה לכי תזדייני. תחזרו ארבע שורות אחורה ותראו. הוא אמר לה להפסיק לזיין לו את השכל, כי זה מה שהיא עושה מאז שהם תפסו אותי. היו לה כבר שני נהגים שחיכו לדו"ח כשהיא קלטה אותי וביקשה שאעצור בצד, ומרגע שהבינה שאין עלי רישיון ושייקח זמן להביא אותו, היא עצבנית על ברבירו שלא מזיז עניינים. ברבירו לעומתה הגיע הנה מהשיטור הרגיל, אז ברור לו שמשמרת זה משהו נזיל, ואם יש אירוע ב־21:55 יוצאים אליו גם אם זה אומר שנשארים עד חצות. במקרה הזה, האירוע הוא איזה אחד ששכח את הרישיון בבית ושהקטנוע שלו הורד מהכביש כבר פעמיים, והוא בכל זאת רוכב עליו - ועוד בשלילת רישיון, שזה כבר עבירה רצינית.

לא ידעתי שאני בשלילה, אבל בהחלט חשדתי. הסיפור הוא כזה: ארי מילר, דביל אחר שכותב פה, לקח לפני שנה את הקטנוע שלי כדי לעשות סידורים. חצי שעה אחר כך קיבלתי ממנו טלפון ששוטר עצר אותו ושאין לו רישיון לקטנוע. מכיוון שלא רציתי להכריז על חבר כגנב קטנועים, נחשבתי כמסייע לעבירה. נקבע לנו שימוע לפני משפט, וזה כל מה שידעתי, כי איבדתי את הדף עם ההזמנה ולא היה לי מושג באיזה תאריך ובאיזו שעה ייערך השימוע. פעם אחת ניסיתי לבדוק באינטרנט, אבל לא מצאתי בקלות אז ויתרתי. חשבתי שזה לא באמת משנה: יהיה שימוע שלא בפני, ויחליטו מה שיחליטו.

ארי, שהלך לשימוע כי הוא דביל אבל לא טמבל, הצליח לשכנע את השופטת לתת לו את המינימום: שלילה לשלושה חודשים בלבד. זה לא שינה את הלך המחשבה שלי, שלמען האמת לא היו בו ממש הלך או מחשבה. פשוט הדחקתי וחיכיתי ששוטר יעצור אותי, וזה מה שקרה, אבל את גזר הדין מעולם לא קיבלתי הביתה - ולכן אפשר לומר בפה מלא שנהגתי בשלילה שלא ביודעין שאני בשלילה, וזאת לא עבירה. תביא כיף, אבא!

את זה שהקטנוע שלי הורד מהכביש דווקא ידעתי: לפני כמה חודשים עצר אותי שוטר ואמר שאין לי טסט כבר שנה וחצי, אז הרכב צריך להיגרר למכון רישוי ולעבור טסט. למה לא העברתי אותו? כי התיקונים היו עולים לי איזה 2,000 שקל, והעדפתי לוותר. ומה היה קורה אם מישהו היה נכנס בי כשאין לי רישיון רכב, ולכן גם ביטוח החובה לא בתוקף? למה לדבר בתיאוריה: זה כבר קרה. החשבון המשותף - המוסך שבו תיקנו את האופנוע פלוס בית החולים שבו תיקנו אותי - הגיע ל־1,500 שקל, שזה פחות מביטוח חובה, ואני שמחתי שיצאתי ברווח.

ביייין.

22:20. שוטרת התנועה מאיה כבר יודעת שהיא הולכת הביתה, וכולה ב־20 דקות איחור. יצאה בזול. מה גם שהטמבל לא עיכב אותה הרבה, ובסך הכל היה חמוד. לא קילל או התחנן כשעצרו אותו כמו כל האחרים. "אני הולכת", היא אומרת לי, "ותזכור: זה סבבה להיות ילד שמטפס על עצים, אבל יש דברים שצריך להתבגר בהם".

ניר, הבוחן שסיפרתי לו למה אני רוכב על הקטנוע המסוים הזה למרות שגם לי וגם לו אסור להיות על הכביש, חושב אותו דבר. לפחות הוא לא מוסיף לי שלילה על זאת שכבר יש לי.

למחרת אני מכניס את הקטנוע למגרש אפסון משטרתי. 418 שקל זה עולה לי. ארבעה חודשים שלילה, חודש הורדה מהכביש, 418 שקל אפסון ועוד 180 לגרר שייקח אותו לכלא קטנועים הזה בפתח תקווה. לא נורא, אני אנצל את החודש הזה כמו שצריך. בתור התחלה ארכב יותר על אופניים. מה גם שבאמת הגיע הזמן לטפל בקטנוע ולהעביר אותו טסט. ככה זה: כל פיקח יודע שאם אלוהים נותן לך לימונים, תכין לימונדה. רק למה אני תמיד חייב להגיע לחנות בשתי דקות לשבע, כשכל מה שנשאר זה פאקינג לימונים.