נפגשנו, התאהבנו, איבדנו

מה לא בסדר בהתלהבות שלי מהספר הזה, אני שואלת את הפסיכיאטרית המחוזית.

"את באמת לא יודעת?", היא עונה בטון מעצבן של אנשי בריאות הנפש.

הייתי משתפת פעולה, אבל אני הרוסה מעייפות. התינוקת החדשה לא נותנת לי לישון. "על מה הספר הזה?", ממשיכה הפסיכיאטרית בטון המעצבן.

"על זוג".

"אז למה קוראים לו 'ילדה מיותרת'?", היא ממשיכה, "ומה קורה לזוג?".

הם נפגשים, מתאהבים, מתקדמים בעבודה. לאן את חותרת?

"שכחת לציין שנולדה להם ילדה", אומרת הפסיכיאטרית, ואני עונה שציינתי רק את מה שחשוב.

"הילדה הזאת נעלמת, זה לא חשוב?", היא שואלת.

באמת אין לי כוח אליה. מה היא רוצה ממני?

"אני רוצה לדעת איך את מתמודדת עם התינוקת שלך".

קחי שעתיים ותקראי את הספר, אני אומרת לה. אל תדאגי, בארגז שלה יש אוויר לפחות לשלוש שעות.

(מוקדש באהבה לנעמה, הילדה המיותרת שלי. סתם, אין לך חוש הומור?)

• ילדה מיותרת, קרול טופולסקי, הוצאת עברית
  

אם אחיך רוצח את כל המשפחה שלך, ברור שתהיי פסיכית. וכשפתאום באים פסיכים אחרים ומנסים לשכנע אותך שזה לא היה אח שלך, ואפילו מוכנים לשלם לך בשביל לחקור את זה, הפסיכית שבך מסכימה. ואז נחשי מה? את פוגשת עוד כמה פסיכים. הסיפור לא רע, אבל הסגנון מעצבן והספר ארוך מדי. כן, יש דבר כזה ארוך מדי.

• מקומות אפלים, ג'יליאן פלין, הוצאת עם עובד
  

אי אפשר לקבל הכל; לפעמים צריך לבחור, הגוף או הפרצוף. במקרה של "המשפחה הראשונה" מדובר בספר מותח באמת, שכמעט מדפדף את עצמו מרוב לחץ להגיע לסוף. איפה הבעיה? בסוף. כאילו, היה נחמד לקבל פיתרון קצת פחות מופרך. כבר אמרנו, אי אפשר לקבל הכל.

• המשפחה הראשונה, דיוויד באלדאצ'י, הוצאת מודן