סרט וראיון: המאבק הקולנועי של איה סומך
כבר ב-2002 יצאה איה סומך למחאה חברתית משלה עם הסרט "שאלות של פועל מת". היום הקיטוב החברתי והכלכלי רק הקצין, ולכן היא מצטרפת בעצמה למאבק האוהלים. "ממשלות ישראל יבינו שהעם יפיל אותן אם הן ימשיכו כך", היא אומרת. צפו בסרט
השחיקה המתמדת של שכר העובדים בישראל, זכויותיהם והתנאים הסוציאליים שלהם וחוסר היכולת לייצר חיים של רווחה אינם דבר חדש. הם רק התפרצו במלוא הכוח בקיץ 2011, כביטוי של יאוש מחד ותקווה מאידך. אולם הפערים הגדולים הולכים ומתרחבים כבר מזה שנים רבות וגם מחאה היתה שם, גם אם בקנה מידה קטן יותר. כך למשל סרטה של איה סומך "שאלות של פועל מת" מ-2002, שיוקרן הערב במאהל רוטשילד כחלק מאסופת סרטים קצרים במסגרת "קולנוע מאבק".
רוצים עוד? כתבות, ביקורות וידיעות נוספות על סרטים וקולנוע
"שאלות של פועל מת" נוצר על ידי סומך (37) במהלך לימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב והוא אף זכה בפרס השלישי במסגרת ה-Cinéfondation לסרטי סטודנטים בפסטיבל קאן. הסרט נותן ביטוי למתחים בין פועלים פשוטים לבין מעסיקיהם, בין המעמד הנמוך למעמד הגבוה, בין מזרחים לאשכנזים - וכל זאת מתוך נקודת מבטו של פועל בניין, שהחליט לעשות מעשה ולמרוד במציאות חייו המרה. מדהים עד כמה הסרט רלוונטי גם בימים אלה.
"היה לי חשוב לעשות סרט פוליטי", נזכרת סומך בראיון ל-ynet. "לדבר על מה שקורה בארץ, הרגשתי שלא מדברים על זה מספיק בקולנוע הישראלי: להעלות נושאים של פערים חברתיים, שכר נמוך, ניצול, חוסר האפשרות להתקדם, חוסר הניידות החברתית. היה לי חשוב לחזור לקולנוע הפוליטי של שנות ה-70. הקולנוע הפוליטי חשוב בעיני, אך הוא הופך פחות ופחות פופולרי למרות שהמצב נהיה יותר ויותר מייאש".
כבר אז חשת צורך לצאת נגד שלטון ההון?
"זו שחיקה של יותר מ-20 שנה והיא באשמת כל הממשלות. מאז המצב הפך ליותר קיצוני, וגם הקיטוב החברתי גדל, אבל זה תהליך מתמשך שלא התחיל היום. תמיד הייתי אדם פוליטי וגם אז תנאי השכר היו דלים. בדרך לסרט, ביקרתי באתרי הבניה, דיברתי עם עובדי קבלן ועם הפועלים שבונים את הבתים שלנו. המצב שלהם לא היה הרבה יותר טוב. מצאתי שם מזרחים, רוסים ופלסטינים שעבדו ממש כמו עבדים לטובת רווחים של קבלנים, אשכנזים ברובם. היה ברור לי שלא אעשה סרט משפחתי".
"מרגול מנותקת, וכנראה לא יודעת מספיק"
סומך, שגם משחקת בסרט לצד התסריטאי דרור משעני, אולי לא רואה ב"שאלות של פועל מת" סרט משפחתי, אבל הוא נובע בין השאר מקורות חייה. "גם אני וגם דרור באים ממשפחות מעורבות, אבא מזרחי ואמא אשכנזיה. אנחנו מכירים היטב את המספרים ואת העובדה שהחלוקה המעמדית בארץ היא גם חלוקה עדתית. מעמד הביניים בארץ הוא ברובו אשכנזי והמעמד הנמוך ברובו מזרחי. היה לנו חשוב לדבר על שני הנושאים - גם החברתי כלכלי וגם העדתי".
היום גם מעמד הביניים קורס.
"האג'נדה של המזרחיות היא תמה מאוד חשובה בשבילנו. זה לא רק עניין של מזרחים, אלא גם של פלסטינים ועובדים זרים. המעמד הבינוני קורס, אבל מתחתיו יש את המעמד הנמוך והמנוצל, שהוא באמת בצרות. הפעם יש אחדות של מטרות משותפות. הערכים של המאבק הנוכחי וגם אלה בסרט הם של כולם. זה מאבק לצדק חברתי - מאבק סולידרי על חברה שאכפת לה מהחלשים. מה ששונה ויפה במאבק הזה, הוא שהוכח שאנחנו כן יכולים להאבק ביחד למען אותה מטרה. שאנשים לא יצביעו עוד בעד או נגד פלסטינים ועניינים בטחוניים ויתרכזו במה שחשוב לחיים היומיומיים שלהם: חברה צודקת".
דוד אוחיון על רקע אתר הבנייה בסרט
המתח העדתי שעולה מסרטה של סומך, בא לידי ביטוי גם כיום בדברים של מרגלית צנעני למשל, שטענה כי המאבק הנוכחי מובל על ידי תל אביבים אשכנזים מפונקים, ואף הודתה שיש בה שמחה לאיד על הקשיים איתם הם נדרשים להתמודד. סומך, שהגיעה מרחובות בדרך לתל אביב, בה היא מתגוררת בדירה קטנטנה, כועסת מאוד על דברי הזמרת.
"נראה שהיא שכחה מאיפה היא באה", קובעת סומך. "היא חושבת שאם אין מדובר בהישרדות פיזית עם אקדח לרקה, אז הם מפונקים. אני לא מרגישה שדרישות להעלות שכר, לספק תנאים סוציאלים ולהחיל מדיניות רווחה, זה סימן לפינוק. כולנו נחנקים בעבודה מפרכת שלא מבטיחה לנו דבר. יש פה שחיתות נוראית. זה ממש מאבק של טובים מול רעים. ההון מתחלק בין אנשים שמתפרנסים מהזיעה שלנו, ולא נותנים בחזרה דבר.
"איך אפשר להגיד שאנחנו מפונקים, אם אנחנו עובדים על כל שקל, חיים בצנעה ולא יכולים להבטיח עתיד. זו מחאה של אנשים עובדים, על האפשרות שלהם להצליח לעמוד בהוצאות החודשיות וגם לחסוך. אני מעדיפה לגור בתל אביב בדירה קטנה מאשר בדירה גדולה יותר בבת ים. הרי גם שם הנדל"ן מתייקר, ואני לא יכולה להחזיק רכב ולהגיע לעבודה. יש כרסום במשכורות הפועלים, גם במעמד הנמוך וגם הבינוני".
יש מי שיגיד שלעשות קולנוע זה פינוק.
"במאים לא מרוויחים הרבה כסף, לפעמים מצפים מהם לא לקחת משכורת ולהשקיע בסרט, שמלכתחילה יש לו תקציבים קטנים. אתה הולך לעשות סרט בגלל תשוקה ובמקביל אתה רק מנסה לשרוד את החודש. התפרנסתי קצת מעריכה, וקצת מבימוי, אבל מדובר במשכורת רעב. עבדתי על סרט דוקומנטרי שנתיים מלאות וקיבלתי עבורו 30 אלף שקל.
"בכנות, אני לא מצליחה לחסוך. ניסיתי ללמוד משפטים, וזה לא התאים לי. ובסופו של דבר, כולם צריכים לקבל שכר בעד עבודה שלהם: גם קולנוען וגם סופר וגם פועל בניין וגם בנקאי. אני משלמת מיסים ואני אוכלת לחם לבן אחיד ומשלמת עליו כמו כולם. אני מצטמצמת. למרות שאני ממשפחה שנחשבת מעמד בינוניץ אין לי פנסיה ואני לא רואה איך אני מקימה משפחה. דירה? על זה בכלל אין מה לדבר".
השבר החברתי מתמזג במשפחתי
בעודה מנסה לשרוד את החודש, סומך משקיעה את זמנה ביצירת סרט באורך מלא ("סחורה פגומה" - שם זמני) בהשתתפות יהודה לוי, חנה לסלאו ויוסי פולק, ולמרות שזה אמור להיות סרט דרמה משפחתי, הוא גם נוגע במצב החברתי כלכלי. כנראה שאי אפשר להימלט מזה
"הסרט הבא שלי עוסק בחוזר בשאלה (לוי) שחוזר מחו"ל ונמצא בחובות. הוא חוזר הביתה כדי להשיג כסף מההורים (לסלאו ופולק) ואז מגלה שגם האבא בצרות", היא מספרת. "אני מניחה שמה שמניע את התסריט זה מישהו בחובות, נושא שנוגע לחצי מהמדינה".
למרות שהפיצ'ר העתידי שלה נוגע יותר לעניינים משפחתיים, סומך עדיין מרגישה כפעילה פוליטית ומביעה תקווה ליצור עוד סרטים חברתיים בעתיד, כמו "שאלות של פועל מת", שהיה שילוב כוחות של אשכנזים ומזרחים ממעמדות שונים לטובת אמירה משותפת.
"היה לי חשוב לעבוד עם אנשים מהשכונות, וזה הצריך תהליך של איתור אנשים שיתאימו. הפועל ואביו, דוד אוחיון ויום-טוב בנה, לא היו שחקנים. הם, אלכס אנסקי שהגיע לאתר הבניה יום יום בהתנדבות, וגם הצוות עצמו השקיעו בסרט - וכולנו היינו בטוחים שאנחנו עושים משהו חשוב. לכן גם לא התייאשנו. שבוע הצילומים היה ממש קשה פיזית, היינו צריכים לעלות 12 קומות במבנה שאין לו אפילו מדרגות".
בנה ב"שאלות של פועל מת". האב לא יכול לתמוך בבנו, וגם לא בעצמו
במהלך שייחה בסרט מופיע שמו של משה קצב, כדוגמא למזרחי שהצליח לתפס במעלה ההיררכיה - איזכור שכיום נראה קצת מצחיק. "זה כל פעם קופץ לי", מודה סומך. "מובן שלא ידעתי על מעלליו בעבר. אבל היה לי ברור שהוא עלה תאנה עבור הממסד ובגלל זה נבעט למעלה".
הסרט שלך מציע מחאה רדיקלית ואלימה. איך זה מתיישב עם המחאה הנוכחית?
"הגיבור מבצע אקט מהפכני, לא כדי להרוג, אלא כדי לקרוא את המניפסט. אני אישית בעד חסימות כבישים ופעולות מסוג זה וחושבת שצריך להחריף את המאבק, במיוחד על רקע חוק הוו"דלים. אם הפוליטיקאים לא שומעים אותנו, אז צריך להיות
יותר תקיפים, כי יש לנו מאסה. זה מאבק של כולם - צעירים, רופאים, שוטרים, אפילו האנשים שאנחנו מתנחלים להם בחצר. אנחנו אולי מפריעים להם עם הרעש, אבל הם איתנו כי יותר מפריע להם להיות חנוקים".
אז בסופו של דבר את אופטימית?
"אני אופטימית, כי אני חושבת שהמנהיגים מבינים שמשהו צריך להשתנות. ממשלות ישראל יבינו שהעם יפיל אותן אם הן ימשיכו כך. אני מקווה שזה לא ייגמר רק בהטבות צרכניות שהממשלה מציעה, אלא בשינוי התפיסה והחזרת מדיניות הרווחה והאחריות של המדינה לאזרחיה. שמתי לב שמתוך הקהל שצפה בסרט, המזרחים הזדהו בו מהבטן. זה היה עניין רגשי עבורם. עכשיו אני מרגישה שיש רצון אמיתי לבטל גבולות של מזרחים אשכנזים וימין שמאל, ולהילחם כולם יחד, בעד ערכים ששמנו בצד לאורך השנים: תנאים סוציאליים, השלמת הכנסה ושכר הוגן".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
- לכל הסרטים שהוצגו במדור קולנואני
