דתיים, נשארנו מאחור

אני מודה, הרבה שנים כבר לא הייתי בהפגנה. הקפדתי על זה הקפדה יתירה, מאז הפגנות הימין הסוערות ההן של שנות ה-90, בימי טרום רצח רבין. סוג של פוסט טראומה אולי, אבל זאת הייתה החלטה מודעת ומנוסחת היטב - אני להפגנות יותר לא הולכת.

ובכל זאת, משהו בגל הנוכחי הצליח לשבור את ההחלטה הזו, ואתמול בערב, אחרי צאת השבת כמובן, ארזנו את הטף ונסענו לתל אביב כדי להשתתף בהפגנה. כן, על אף כל השקלא וטריא של המגזר הדתי אם כן או לא, ולמה ומתי, לנו לא היתה התלבטות - ערכית, אנחנו לגמרי שם.  

היי, מישהו גנב לנו את ההובלה הערכית (צילום: AFP)

ואחרי שקראתי את כל עיתוני סוף השבוע, גם אני יודעת את כל הנימוקים של הדתיים למיניהם למה לא ללכת.

החל מהצדקנות המתנשאת והשמחה לאיד של "בואו תלמדו מאיתנו איך חיים בצניעות", דרך ההתחרד"לות המעושה של "יש שם חוסר צניעות וחילול שבת", או הפיינשמקריות המגוחכת של "יש שם שלט אחד בעד תחבורה ציבורית בשבת", וכלה באכלו-לי שתו-לי הרגיל של "זאת מחאה של שמאלנים, הדירו אותנו ממנה".

כל מי שאמר את הדברים המגוחכים הללו בתוך המשרדים הממוזגים של התקשורת למיניה, פשוט לא טרח לצאת לרחובות ולראות על מה הוא מדבר.

מי פה המוביל

ברגע שיוצאים לרחובות תל אביב ומתקרבים למוקד ההפגנה, אי-אפשר שלא להיסחף במה שקורה שם. כי בניגוד לאווירת השנאה והפחד שהייתה בהפגנות הימין ההן, את המחאה הזו שוטף גל של אהבה, פשוט ככה. בלי ציניות, היה מרגש עד דמעות לעמוד בצומת הדביקה של קפלן פינת ליאונרדו דה-וינצ'י, ולשמוע קריאת קצובות של "העם. דורש. צדק חברתי".

כל הקריאות, השלטים והסיסמאות היו בעד צדק, שוויון, חמלה ואחווה. וכל מי שאומר שאלו

סיסמאות נבובות וקלישאות, כנראה לא הקשיב לאותן מילים בדיוק שקראנו אך בשבת בוקר, בנאומו המיתולוגי והאלמותי של הנביא ישעיהו במסגרת הפטרת "שבת חזון" - כל המילים שאנחנו בציבור הדתי כבר שכחנו מזמן, כי בלקסיקון שלנו יש רק ארץ ישראל ויישובים. רק זה מוציא אותנו לרחובות בעשורים האחרונים.

ואתם יודעים מה? לי יש עוד סיבה למה הציבור הדתי מפחד להצטרף למחאה הזו. משום שאנחנו עשויים לגלות שמישהו חטף לנו את מה שהיה שלנו כל כך הרבה שנים - את הדאגה לעם ישראל, את הערכים, את ההקרבה ואת מסירות הנפש.

אנחנו עלולים לצאת לשם ולגלות שכל מה שהאכלנו את הצעירים שלנו בשנים האחרונות, על כך שנוער ערכי יש רק אצלנו - הוא שקר גס, פשוטו כמשמעו. אנחנו עלולים לגלות שהערכים לא פשטו את הרגל בציבור החילוני, כמו שאנחנו רגילים להגיד ביותר משמץ של התנשאות, ושבזמן שישנו או שמרנו על מאחז גבעות ירמיהו - מישהו גנב לנו את ההובלה הערכית כאן.

אלפי בני נוער עם חולצות כחולות מובילים שם את המאבק, מאות אלפי משרתי מילואים עם דגלי ישראל תובעים שינוי סדרי עדיפויות. הם מציבים לנו מראה מול הפנים, ובעצם שואלים אותנו - איפה אנחנו במאבק המוסרי הזה, והתשובה לא מחמיאה לנו במיוחד.

המהפכה האמיתית

אז נכון, יש משהו מקומם בבחורות עם עגלות שעולות 5,000 שקל ואייס-קפה ביד, שיוצאות

להפגין על יוקר המחיה. אבל איך אמר הרמב"ם? צריך לקבל את האמת ממי שאמרה, ולהתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של טוען. וכשחושבים על העניין באופן נקי, נטול אינטרסים, שמחה לאיד או התחסדות - אפשר פשוט לראות בעיניים את מה שכתבה הרב קוק ב"מאמר הדור" שנהיה כל-כך רלוונטי לנו היום: "כנסת ישראל התנערה לתחייה... הכוחות נתעוררו בתעורה נפלאה ומתמהת. אין בשום אופן אפשרות

להכניעם בדרך כבישה, כי-אם לרוממם ולשגבם, ולהראות לפניהם את הדרך של האורה הרוממה והאדירה".

אז בסדר, אתם יכולים לשבת בבית ולהתבכיין על השלט ההוא, על הצעקה ההיא או על העגלה של הזאת. תצדיקו בעיניי עצמכם ובעיניי השכנים הדוסים שלכם את הישארותכם בבית, ותרחצו בנקיון ערכיכם.

תשאירו שוב את הזירה לרב בני לאו ולרב יובל שרלו, שכרגיל יוצאים לבדם אל מול הקונצנזוס הדתי המאובן. אבל אז גם תפסידו את המהלך הרוחני הגדול של התקופה, ותראו איך אנחנו, הדתיים, אולי כבר לא חלק ממנו.

וזאת כבר באמת תהיה מהפכה.