גם הנגב באוהלים: המצוקה האמיתית היא אצלנו

אחר הצהריים, כשהשמש הקופחת של הדרום ריחמה מעט על התושבים וחדלה מלהכות, יצאו אנשי ירוחם מהחורים. דווקא מהם, שהשם של עירם הפך במרוצת השנים מילה נרדפת לנחשלות, עוני וקיפוח, הייתם מצפים אולי להקדים מחאה למכה, להיות הראשונים לתקוע יתד, להקים אוהל, ולהתבצר עד שיקבלו מענה. אבל אחרי שנים של מחאות מקומיות שלא הובילו לשינוי סדר העדיפויות הלאומי, כנראה שגם האמונה הייתה צריכה להשתקם לפני שהפריפריה - דווקא אחרי צעירי תל-אביב - התעוררה והצטרפה להתקוממות.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

• ריבלין מעריך: הכנסת הנוכחית לא תשלים כהונתה
• ביקורת בליכוד: "18 שרים שידונו במחאה - תמוה"
• ארץ חדשה, פוליטיקה חדשה / אטילה שומפלבי, פרשנות
• ת"א שאחרי: המפגינים חסמו, המשטרה עצרה
• ליברמן: המסעדות והפאבים מלאים, ולא בטייקונים
  

"אנחנו חלק ממדינת ישראל, וגם כאן מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים", אמר ל-ynet משה חניבד, אחד מתושבי ירוחם שהקימו היום (א') את המאהל הראשון של העיר הדרומית, מול הספרייה העירונית. "דירות שפעם הושכרו כאן ב-700 שקל היום מושכרות ב-3,000 שקל לחודש, ובתים שהוצעו פה למכירה ב-250 אלף עולים היום 800 אלף שקל". שלושה אוהלים הוצבו כצעד ראשון מול הספרייה, ויותר מ-120 איש אישרו שיגיעו למאהל בדף הפייסבוק "מחאת הדיור בירוחם".

מי שפתחה את העמוד ברשת החברתית היא אמילי מלול, רק בת 15. "זה תפס", סיפרה הערב, "הפצתי את העמוד

לחברים ולמשפחה, והגיעו גם מבוגרים וגם צעירים. ירוחם היא יישוב שתמיד אפשר היה לקנות בו בית יותר בזול מאשר בתל-אביב, וחשבתי שלא צריך כאן מחאה כי זול פה, אבל עכשיו דודה שלי רוצה להתחתן. היא רצתה לקנות בית של ארבעה חדרים וקרקע בשכונה שלי, ואמרו לה שזה עולה מיליון שקל. זה מופרך שבית בירוחם יעלה מיליון שקל, אין לזה שום הצדקה".

מלול אומרת כי תושבי תל-אביב צודקים גם הם במחאתם, אבל בטוחה שבירוחם המצב קשה יותר. "מישהי באה אליי במאהל ואמרה לי שהיא עברה לגור עם אמא שלה כי אין לה איפה לגור. אני אמנם צעירה, אבל אם אני ארצה לקנות בית בעוד עשר שנים - כמה זה יעלה לי? 20 מיליון רק בשביל קורת גג? יש פה הרבה שטח לא מנוצל, ואפשר לבנות כאן הרבה". אמילי סיפרה שאת דפני ליף, מיוזמי המחאה בתל-אביב, היא אינה מכירה, אבל הדגישה את הערכתה לה: "מגיע לה כל הכבוד. גם אני צעירה, ורוצה להרים את המחאה".

מצפה רמון: בית יש, אבל הדלק גומר

לא הרחק מירוחם אפשר למצוא את מאהל המחאה של מצפה רמון, שהוקם ביום שישי בסמוך לבניין המועצה. שמונה אוהלים קטנים וכמה עשרות תושבים מאכלסים את המתחם הקטן, וכאן סוגיית הדיור נחשבת בעיה משנית ביחס לבעיות האחרות. "הפריפריה היא מקום שהוזנח במשך שנים על-ידי ממשלות ישראל", אמרה יעל גולדברג, מורה בת 26 בתיכון במצפה רמון. היא מתגוררת שם כבר שש שנים.

"התאהבתי במקום והחלטתי להישאר בו, אחרי ששירתּי במצפה רמון בגרעין נח"ל", נזכרת גולדבורג, במקור תושבת הוד השרון, "במקום שאין בו אפילו רופא בלילה צריך שייצא קול מחאה. במצפה רמון אין כל-כך בעיית דיור אם לומר את האמת, אבל שאר השירותים החברתיים שמגיעים לאזרחי ישראל לא מגיעים לתושבי המועצה. יש לנו רק סופר אחד שמאוד יקר לתושבים, וכיוון שהמקום מרוחק ממקומות יישוב אחרים הדלק יקר מאוד. גם עבודה לתושבים אין מספיק". היא סיפרה שגם ויקי קנפו, שהובילה את המחאה של תחילת העשור הקודם, הגיעה להזדהות עם יושבי המאהל.

באופקים הוקם מאהל כבר לפני שבוע. תחילה הוא שכן בגן הידידות בעיר, והיום הוא הועבר לרחבת יוני בכניסה לעיר, והצעירים הם שמנהלים אותו. "המחאות של תושבי אופקים על המצב בנגב נעשו בהמון דרכים אחרות", אומר דניאל אורי, בן 34, שעובד במתנ"ס העירוני. "אנחנו כותבים שאילתות לכנסת, ופונים לשרים ונבחרי ציבור. הצטרפנו שבוע אחרי כולם כי רצינו לראות לאן הדברים הולכים. הבנו שפתאום השיח על הנגב והפריפריה נשאר בחוץ".

אופקים: אנחנו לא סטודנטים בפגרה

אורי סיפר כי אנשי המאהל באופקים נמצאים בקשר רציף עם אנשי המאהל בבאר-שבע. "היום אנחנו מבינים שהמחאה בתל-אביב תצליח אם תהיה התייחסות לנגב. זה סוד ההצלחה. היופי של האוהלים שפרוסים ברחבי הנגב הוא שאין בהם שמאל או ימין, והשיח הוא חברתי נטו. אם בתל-אביב כורעים תחת הנטל, קל וחומר בפריפריה". הערב צפוי להגיע למאהל גם ראש העיר, צביקה גרינגולד, כדי לשוחח עם הצעירים.

לבנת בוהדנה, בת 28 ואם לשתי בנות - שירה בת ארבע וחצי ויעל בת שנה וחצי, חושבת שההבדל בין המאהל באופקים למאהלים בתל-אביב הוא שלאנשי אופקים יש הרבה יותר דברים להיאבק עליהם. "כולנו נלחמים עבור אותה מטרה, אבל באופקים מתווספים עוד דברים שלתל-אביבים יש. אנחנו צריכים להילחם על פערים בחינוך, בבריאות, בתרבות ובתחבורה",

מסבירה בוהדנה, שעובדת כרכזת מעורבות חברתית במרכז הצעירים באופקים.

"בשונה מבבאר-שבע ובשדרות, באופקים לא הסטודנטים מובילים את המאבק, אלא אנשים עם משפחות. אנחנו לא סטודנטים בפגרה, היינו צריכים לחשוב על זה טיפה יותר. המחאה היא נכונה מאוד, ולכן הצטרפנו גם אנחנו. אנחנו צריכים להתאחד כתושבי הנגב, לקחת את הדברים שהכי מפריעים לנו, ואיתם לצאת הלאה, למאבק שלנו. הנגב הוזנח בעשורים האחרונים,וצריך לעשות עוד הרבה דברים. המשפחה שלי היא כמו של כולם. אנחנו מתחילים את החודש, ולא יודעים איך נגמור אותו".