בין הפטיש לסדן: מעמד הביניים החרדי

אפצח בווידוי: גם אני סופרת עגבניות בסופר. לא ברור לי מתי בדיוק המנהג המגונה הזה החל, אבל איפשהו, כשמחירי הפירות והירקות טיפסו להם לגבהים בלתי אפשריים, הגיעה עמם גם הספירה.

נכון שבהתחלה, כמו כל דוסית מצויה, סיפרתי לעצמי שבסך הכול מדובר בעניין הלכתי נטו, שזה פשוט עניין בסיסי של "בל תשחית". חלילה וחס שצמד אדמדם, שארית הפלטה השבועית מארוחות הערב של הילדים, יפתח אי-אילו סימני בשלות יתר. אבל אז החל ה"עניין" להתפתח להפרעה של ממש, מול מקרר החלב, כשהתחלתי לחשב שבוע כן ושבוע לא כשהיד נשלחת לעבר מארז של 12 מילקי, משל היו מטילי זהב בפורט נוקס של המקררים. או אז, נחשפה

הבעיה במערומיה. געוואלד, התחלתי לעשות חשבונות על אוכל.

למען הסר ספק, זה לא שהורי היו מרוטשילד (הבנקאי, לא השדרה), ולא גדלתי עם כפית כסף בפה בסניף של "הצורפים" - ובכל זאת, בבית היה תמיד שפע של מוצרי מזון, והמחשבה שילדה שחשקה נפשה בביסלי לא תקבל את מבוקשה, הייתה עבורם קשה מנשוא. קצצו בבגדים, הורידו במותרות, עד האוכל. באוכל לא נוגעים.

מיותר לציין עד כמה השתנתה התמונה. אין "יום סוּפר" שבו לא מתבקשים הילדים שלא לרצות לעיני כולם את היוגורט עם התותים ולהביך את אמא או את אבא, שחושבים על החריגה מהתקציב השבועי. ולא מדובר בילדי אברכים - אוכלוסייה שכל-כך נהנים להפוך אותה לציבור החרדי כולו - מדובר בילדים של אלפי הורים עובדים, שאפילו מרוויחים משכורות מכובדות. ועדיין, מול מדף החטיפים, נאלצים להסביר לילדים שאת הביסלי המשפחתי, הם ירשו לעצמם ולהם, אולי לקראת שבת. את זה אף אחד לא רוצה שומע. ואת זה אף אחד גם לא סופר.

מעמד ביניים, אבל אחר

בעשור האחרון גדל בצורה ניכרת מספרן של המשפחות החרדיות השייכות, סטטיסטית לפחות, למעמד הביניים, אבי אבות מחאת האוהלים. בעיתוני הקהילה זה תורגם בעיקר לעוד פרסומות שתיעלו בצורה מיטבית את השקלים הפנויים של המגזר לעוד צריכה עבור טייקוני המשק. אבל ציבור העסקנים החרדי הפך את אותן משפחות למשהו על הגבול הדק שבין נהנתנות חסרת מעצורים לבין הספונסרים של יושבי האוהלים המקוריים, האברכים. גם

הפוליטיקאים החרדים מעדיפים במובהק לייצג את חלשי ונתמכי החברה. "החזקים" יכולים מצדם לדאוג לעצמם.

וכך קרה שמעמד הביניים החרדי, זה שבחר בחיי פרנסה לצד חיי תורה, נענש פעמיים. פעם אחת ממנהיגיו לשעבר, שהפכו אותו לציבור יתום וחסר הגנה. ופעם אחת מהישראלי המצוי, שמתעקש למרר את חייו. הבודדים שהגיעו למחות ולהפגין, זכו ברובם המוחלט בקבלת פנים צוננת. "לכו לעבוד ולשלם מיסים" אמרו להם. "איפה שירתת?" הפטירו לעבר אחרים. והתשובה "בבקעה", לא היה בה די, כדי לקלף את הסטריאוטיפ הממסך את פניהם של המפגינים, שבאו עם השלט "סוחבים את החרדים על הגב".

מוחים בבית

מעמד הביניים החרדי נותר בצד, כמוקצה מחמת מיאוס. הם, "הבכיינים" שחלמו על חיים טובים יותר למשפחתם מחוץ לכותלי הכולל, גילו כי האור

שבקצה מנהרת המשרה הוא רכבת של חילונים זועמים ואברכים מלגלגים.

שדרות רוטשילד בואכה קפלן לא מספיק רחבות כדי להכיל את המציאות השחורה. היא מורכבת מדי לעידן של סלוגנים קצרים וקליטים. וחרדים שגם עובדים וגם משרתים וגם לא גומרים את החודש, הם משהו בלתי ניתן לעיכול חברתי. דיסוננס שאף שלט לא יכול להכילו. וכך נותרים האנשים השקופים של המחאה הזאת בבית. גם הם דורשים צדק חברתי, אבל בשקט. ואת המחאה שלהם, רק שקית העגבניות שומעת.