יוצאים מהמערה של פייסבוק לרחוב
המחאה האמיתית היא יציאתם של יותר מרבע מיליון איש לרחוב בלי שיצטרכו לסמן "אטנדינג" בפייסבוק, אבל הרשתות החברתיות והעדכונים בזמן אמת מהשטח עזרו להפוך את המחאה לאירוע חברתי ששווה להיות חלק ממנו בכל זמן נתון
התקשורת מדי פעם לפעם מספרת לנו על מחקרי אימה, שלפיהם הרשתות החברתיות מביאות לכך שנתכנס במערות חשוכות כשרק האור הבוקע מהמסך מאיר את פנינו.
התרגלנו לחשוב שהרבה יותר חשוב לעדכן את החברים מאשר לחוות ;להעלות תמונות מארוחת צהריים, מטיול לצפון, מחתונה, במקום לאכול, ליהנות ולאהוב. מחאות שונות צמחו באינטרנט, ובהן מחאת האוהלים הגדולה שלימדה אותנו שפייסבוק וטוויטר הם לא רק כלים אינפורמטיביים למטרות הילול עצמי, אלא כלי נגינה שניתן למשוך באמצעותם המונים לרחובות.
הרשת החברתית אפשרה לאנשים במגזרים שונים לשוחח, להתווכח, להתקבץ סביב איבנטים ולהצטרף לעמודי "ב זה אוהל" הרבים שנפתחו. אך כמו שהמהפכה חייבת לפייסבוק, גם פייסבוק וטוויטר חייבים למהפכה, אחרי הכל היא לימדה אותנו להשתמש בהן טוב יותר.
אפשר לראות את זה בעיקר בתמונות שעולות לרשת מאירועי המחאה. הגולשים עשו תנועה סיבובית קטנה עם היד ששינתה את הסיקור האישי מ"תראו אותי" ל"תראו איפה אני נמצא". במקום להיות עסוקים בפוזות או הבעות אירוניות, הגולשים חוו את ההפגנה, ואת המצלמה כיוונה למה שבאמת היה חשוב להם – לקהל. במקביל לתיעוד האישי של ההפגנות, ההופעות והמאהלים, גולשים העלו תמונות של סוכנויות הידיעות וסיפרו לנו על החוויה דרך התקשורת הממסדית.
תמונות מההפגנה בשבת: קולאז'. צילום ועריכה: ניר יניב
בעידן טרום האוהלים, היה די בכך שתציין כי בכוונתך להגיע למסיבת ההשקה של "המקום המגניב החדש" כדי שתרגיש שזה מה שהופך אותך לחלק מהקליקה. מאות אנשים מכריזים קבל עם וחמש מאות חבריהם על כוונתם להפגין נוכחות באירועים, כשבפועל לעתים רק חלק קטן טורח להופיע. בהפגנות הללו ה"אטדינג" כבר לא היה משנה. עמוד האירוע של ההפגנה התל אביבית בשבת מנה רק 21,280 גולשים שהתחייבו שיבואו. בפועל, הגיעו יותר מפי עשרה. יחס האטדינג-הגעה הכי גדול שידע כל אירוע בפייסבוק, ככל הנראה. וגם ההגעה הזאת של כולם תועדה כמובן ועלתה לרשת בלי לחכות לתקשורת שתבוא לספר על זה.
טוויטר, פייסבוק וגם גוגל פלוס עודדו גולשים להפוך חזרה לאנשים, למפגינים. חוץ מהחברים שלנו מהחיים, יתכן שאנחנו בוחרים להתחבר ברשתות החברתיות גם להרבה מאוד אנשים ש להם תפישה דומה לשלנו. העדכונים שאנחנו מקבלים מהם מוסיפים ללחץ החברתי החיובי להגיע לכיכר, לשדרה ולמאהל, לצלם ולהעלות תמונות משלנו ולקחת חלק במשהו הגדול הזה גם אם אנחנו לא בדיוק על מה המחאה.
אבל זה לא רק הסטוטסים המגייסים בניחוח הסיסקטיז שתרמו להגדלת מצבת כוח האדם, אלא התחושה החמצמצה התוקפת אותך כשאתה חושש להפסיד את אחד האירועים החברתיים המשמעותיים של העשור. החבר'ה יושבים שם. הם מצייצים, הם מפרסמים סטטוס בפייסבוק הם עונים אחד לשני ושואלים "באיזה מאהל אתה?", הם מספרים על מה הם קורה שם בערב ובשעות היום ואתם מפספסים, איך זה לישון באמצע הרחוב כשכולם מסביבך חלק ממאבק שמנסה להביא לשינוי חברתי וכלכלי. אנחנו קוראים ברשתות החברתיות את מי אנשים פוגשים לראשונה במציאות אחרי היכרות בפייסבוק ובטוויטר.
אם בעבר היו מפגשי פורומים, פיקניק של חברי אתרי מעריצים וטוויטאפים, הרי שההפגנות והאירועים במאהלים הופכות, גם למפגשי פייסבוק-טוויטר עם הופעות מאולתרות וספונטניות שקרו כי הייתה גיטרה במקום, דרך קריאת ספרים והקרנות סרטים ועד הופעות מסודרות לחלוטין שצריך להגיע ולתפוס מקום. אי אפשר לפספס את האירועים האלה כולם מתפרסמים ברשת על ידי הנוכחים, ומי שנמצא בסביבה יכול פשוט להגיע.
אופייה הספונטני של המחאה, מיקום ספינת- האם ברוטשילד והנהגתה על ידי צעירים משכילים הפכה אותה למשהו שהוא יותר מחשוב, הוא כיף וכולם שם. מבקרי המחאה אומנם טוענים שהפסטיבל שנוצר לא משרת את האינטרסים של המעמד הבינוני במאבקו נגד השיטה – שכן אם כולם נהנתנים עם סמארטפונים שיוצאים לבילויים והופעות בידור – על איזה מצוקה כלכלית הם מתלוננים?
אך המציאות מוכיחה את ההיפך מכך; הדרך הכי טובה להרחיב מאבק חברתי חשוב היא להפוך אותו למהנה. התפישה הסגפנית הגורסת שבכדי למחות צריך לסבול, פסה מן העולם ובמקומה תפסה מקום הגישה החדשה; שמעתי על זה בפייסבוק, באתי בשביל הבירה והופעה של ברי, נשארתי בשביל הצדק, ואפגש שבוע הבא באותו מקום.
