אהבה מול מצלמה: יחסים בטלוויזיה

ליהיא התאהבה בעתי. נטלי התאהבה בגב. ארבע עשרה בנות מאוהבות למדי באיתן אורבך (והאמת? אפשר להבין אותן). מסך הטלוויזיה שלנו מוצף בסיפורי אהבה שמתרחשים בתוכניות ריאליטי. הדמעות, ההתרגשות, חרדת הדחייה – כל סבך הרגשות של ההתאהבות מוקרן לפנינו בגודל טבעי.

האם המציאות מציאותית?

אבל האם מה שנראה כמו מציאות הוא באמת מציאותי? האם התאהבות כזו, שמתרחשת מול המצלמות, יכולה להחזיק מעמד גם אחרי שעוזבים את האי או את הווילה?

כדי לענות על השאלה הזו, צריך תחילה להבין שתוכניות המציאות אינן מתרחשות באמת במציאות: הן בוראות מציאות נפרדת, עם חוקים ייחודיים. בחיים האמיתיים אנחנו לא מנותקים מכל האנשים שיקרים לנו.

בחיים האמיתיים אנחנו הולכים לעבודה ומשלמים מיסים – לא משתתפים במשימות משונות. בחיים האמיתיים אנחנו לא נתונים להסתכלות נוקבת ומדוקדקת של כל העולם ואשתו (או לפחות לא מודעים לה).

טבעי מאוד לפתח רגשות במציאות נפרדת שכזו – בעיקר מפני שמי שבוחר ללכת לריאליטי, מגיע לשם מוכן ופתוח לעבור חוויה רגשית משמעותית; ובטח כשהוא יודע שמצופה ממנו להתאהב. אבל חשוב להבין שכשם שהמציאות שונה, כך גם ההתאהבות שונה בתוכניות הללו.  

עתי שולברג וליהיא גרינר. הראשונים שהלכו עד הסוף בתוכנית ריאליטי (צילום: ענת מוסברג, באדיבות קרן וולף)

בריאליטי - אין לאן לברוח

ראשית, בניגוד להתאהבות שקורית בחיים הרגילים, כאן אין לאן לברוח: המתאהב חייב לראות את מושא אהבתו כל הזמן מול העיניים. הוא מנותק מעיסוקים אחרים שיכולים להסיח את דעתו, ומאנשים קרובים שיכולים לתמוך בו.

שנית, בעולם האמיתי אנחנו בדרך כלל מכירים את מי שאנחנו מתאהבים בו בסיטואציה מוגבלת: אנחנו פוגשים אותו רק בעבודה, בלימודים, או בדייט. דווקא ההיכרות המוגבלת מאפשרת לנו להתאהב באמת – מפני שהיא מעניקה לנו מרחב כמעט בלתי מוגבל לפנטזיה.

לעומת זאת, בתוכנית ריאליטי ההיכרות היא הכי כוללת שאפשר: האישה או הגבר שמתאהבים רואים את מושא רגשותיהם מכל כיוון, כל הזמן, כולל בסיטואציות קיצוניות. הם רואים איך הוא מגיב אליהם – וגם איך הוא מגיב לאחרים (ולאחרות).

תוצאה אחת היא שנדמה להם שהם מכירים את האיש לפני ולפנים – למרות שלמעשה, הם רואים רק איך הוא מתנהג באותו מצב יוצא דופן. תוצאה נוספת היא שרגשות קשים של קנאה וחרדה יכולים להתעצם ולמלא את המתאהב (שבתנאים מציאותיים יותר היה יכול לשכך את פחדיו באמצעות סיפורים ופרשנויות מנחמות).  

סער שיינפיין ואיילה רשף. הוא חזר לבולבלון, היא בזוגיות עם פליט ריאליטי אחר (צילום: רפי דלויה)

המצלמות מגבירות את הלחץ

ולבסוף, נכנסות לתמונה המצלמות: עצם נוכחותן מגבירה את האדרנלין, את העוררות ואת הלחץ שאופייניים להתאהבות בכל מקום. אלה מתוגברים על ידי התחרות, שהיא חלק בלתי נפרד מתוכניות הריאליטי, ומההבנה שצריך לגרום גם לקהל להתאהב בך. לכן, אין פלא שהמתאהב בטלוויזיה חווה מערבולת רגשית עוד פחות ניתנת לשליטה מאשר בהתאהבות רגילה.

האם סערת הרגשות האינטנסיבית הזאת תשרוד מחוץ לטווח המצלמות? לא בטוח. למרות עוצמת הרגשות האמיתיים לגמרי שאנחנו רואים על המסך, משהו בהם מתאים רק למקום ולזמן שבו הם נוצרו. בסופו של דבר, המבחן לאהבה יציבה אינו היכולת להתלהב, אלא היכולת לחיות את החיים השגרתיים. והחיים השגרתיים הם הדבר האחרון שקיים בעולם הריאליטי.  

 איתן אורבך וחבריו לריאליטי. אהבה, מציאות ומה שביניהם (צילום: עדי אורני)

עוד כתבות באתר לאשה