סיפור: להרגיז מישהו חסר משמעות

כשהגיעה, כרגיל, לארוחת הצהריים, הם כבר ישבו ליד שולחן האוכל הערוך. אלא שהפעם לבש אביה חליפת ערב כהה, ואִמה לבשה מעיל פרווה וחבשה כובע פרווה על שערה המטופח. בניגוד לכללי הנימוס הם שילבו אצבעות מעל השולחן.

הם נראו נהדר והם היו מתים.

"מֶרְד," צרחה יונה, כשמצאה את קולה. תגובה הולמת לרגע כזה, כי שימוש בשפה פחות מוזיקלית מצרפתית היה פוגם באווירה.

"לילותיה של יונה עדיין מסוייטים, אך ימיה אורים" (עטיפת הספר)

ועוד איזה מֶרְד, הם גנבו לה את ההצגה! הפגישה שלהם עם המוות היתה יותר מרהיבה מכפי שהיתה יכולה לדמיין. והעיתוי היה צורב – ממש לפני שעמדה להתאבד בפעם השלישית.

פעמיים נכשלה. הלכלוך שהשאירה, וכתמי הדם, היו מבישים.

• רוצים לקרוא עוד פרקים מתוך ספרים? היכנסו לכאן
  

"הילדונת שלנו אף פעם לא היתה מסודרת," אמרה אִמה לנהג האמבולנס, מסיטה תלתלים חומים ממצחה הלח של יונה.

"אין לה חוש לאסתטיקה," הוסיף אביה.

"אבל צריך לציין שהיא די צייתנית," סגרה אִמה את השיחה.

ואכן, כזאת היתה הילדונת בת העשרים ושבע.

היא ניגשה לשולחן, קראה את הפתק שהיה מונח שם והתיישבה. היא הסירה את הכיסוי שומר החום מצלחתה. הסטייק היה עדיין יותר מפּוֹשר. האספרגוס בושל עד לפריכות המתאימה, ותפוח העץ נאפה במידת המתיקות הנכונה. היין כבר נשם בגביע הקריסטל.

יונה סיימה לאכול, הדיחה את הכלים, ניגבה אותם והחזירה לארון. אחר כך צילצלה, על פי ההוראות, לד"ר מ' ולעורך-דין ג'. כשבאו, הפרידו בעדינות את חיבוק האצבעות והשכיבו את אִמה על המיטה, ללא המעיל וללא הכובע. כמו בחייה, לא היה אף קמט בשמלתה ואף שערה לא זזה ממקומה. אביה נשאר יושב. יציב בתמיכת מסעד הכיסא.

רק אז הזמינו את אנשי מד"א.

תעודות הפטירה של הוריה כבר המתינו להם חתומות. היא, כך קבע הרופא, מתה מדום לב, והוא משטף דם במוח.

למרות זאת הזעיק איש מד"א את המשטרה. השוטרים, גם אם חשדו בהתאבדות, לא אמרו דבר. סקרנות הציבור לא עִניינה אותם במקרה הזה. מצבם הכלכלי של בני הזוג היה מצוין, וזה הספיק. הרופא לא סיפר שאביה סבל מניוון שרירים מתקדם, ושהוא פחד פחד-מוות למות בלי אשתו.

"רק כדי להקדים אותי ולקלקל לי," ייללה אחר כך יונה לרופא.

"אל תחמיאי לעצמך," נשף בבוז, "את חסרת משמעות בסיפור הזה, וכדאי שלא תפיצי את השטות הזאת."

הלוויה היתה רבת משתתפים וגדושת הספדים. כשעזב אחרון המלווים ויונה עמדה לבדה בשער, חשה שהרומן שלה עם המוות, לפחות לעת עתה, איבד את טעמו. היא החליטה להתמסר לטירופה בתנאים הנוחים ביותר שאפשר – בבית חולים פרטי לחולי נפש בעיירה קטנה וציורית ליד ציריך.

תיק רפואי מסודר וחשבון בנק מרשים זירזו את התהליך.

באחד הימים חזרה הביתה.

היא מאוזנת כעת, שולטת בנטיותיה האובדניות, כתבו הרופאים במכתב השחרור.

יונה אוהבת את מעצבת הפנים שבחרה, את קבלן השיפוצים ואת הפועלים ששכרה. היא נהנית מרעש הקירות הנפרצים, מן האבק ומריח הסיד.

וכשמגיע אורן, שהכירה בבית החולים ליד ציריך, היא אוהבת גם אותו.

החברות נכנסות בקריאות התפעלות ויוצאות עם קופסאות מלאות בחפצי נוי יקרים.

"השאירי," מגינה מעצבת הפנים על שידה מגולפת, ומוותרת.

"רחמי!" נאחז קבלן השיפוצים בכורסה עתיקה, ונסוג.

"השתגעה זאת," מסובבים הפועלים אצבע ליד הרקה.

הדלת נסגרת.

עכשיו רק שניהם בו.

"לא עוד סיוטי לילה," אומרת יונה. "גירשתי את הרוחות."

אולי רק לדקה, לא אומר אורן.

"איזה לכלוך," נאנח אלונקאי זקן. הוא טרק את דלתות האמבולנס ואחז בהגה.

נסעו.

את חסרת משמעות בסיפור שלהם, אמר לה הרופא, והיא לא הבינה מדוע.

מעולם לא היה לה סיפור אחר.

"להרגיז מישהו חסר משמעות", מאת חנה רוזנטל. הוצאת אבן חושן 153 עמ'.