זברות. ג'ירפות. נחשים. ילדים

אם אתם לא אוהבים חגבים גדולים, אל תגיעו לנמיביה. הנה עוד אחד בגודל של אשכולית, מרחף לי מעל הראש כמו מסוק ויורד למתקפת קמיקזה ישר על הצמיד דוחה החרקים. אני לא אוהב חגבים גדולים.

ככל שביכולתי לסווג אותם, בנמיביה יש שני סוגים עיקריים של חגבים:

1. חגב עצום ומקורנן שנראה כמו ג'וק שלקח סטרואידים מזרח גרמניים שפג תוקפם, שמזיין ואוכל את החברים שלו.

2. חגב עצום מסוג יותר מגעיל.

הזן הראשון אוכל דטורה, צמח הזייתי מסוכן, בשביל להרתיע טורפים קטנים. נגד כל היגיון, ובעידודו הנפשע של חומי המדריך, כמה משותפי למסע הצטלמו עם אחד על היד, הכתף, הצוואר. עשיתי בחיי כמה דברים מוזרים בשביל סטלה, אבל אין סיכוי. לא הייתי מצטלם איתו באותה עיר.

הזן השני הוא כאמור עוד יותר גרוע, וכוחו במספרו: מדי פעם יוצא לכמה חגבים להיפגש, והם מדברים קצת ומתגלגלים למסקנה שאם יתחילו להסתובב בקבוצות הם יהיו הרבה יותר מבחילים. ככה נוצר ארבה.

מילדות חשתי שארבה זה דבר מגעיל. הנזק שהם גורמים לחקלאות, האמנתי, הוא כאין וכאפס לעומת כמה שהם גורמים לך להצטמרר ולייבב כמו ילדה. ואתם יודעים מה? צדקתי. הם עפים לך אל תוך הפה. הם נוחתים לך על הצלחת. תפעיל את פנס הראש, והם יתבייתו עליו. אל תפעיל את הפנס, ותגלה נגיעה אחת מאוחר מדי שאחד מהם מחכה לך על מגוף הרוכסן של האוהל.

אנחנו יושבים סביב המדורה. הבני זונות משייטים לנו מעל הראש כמו עופות טרף, ודינה השופעת מהמינהלה מוקפצת ממקומה וצועקת: "נכנס לי חגב למכנסיים!".

כולם מוקפצים איתה. חומי, תמיד קר רוח וחד מחשבה, מצביע ופוקד: "מהר, תורידי את החולצה!".

נמיביה. אני לא בטוח אם ידעתי שיש מדינה כזאת עד לפני חודש, אבל אז הוזמנתי להצטרף לשבועיים של מסע "סובארו דרייב" לנמיביה, והיא באמת שם. על נדל"ן משובח למראה, לחופי האטלנטי, צפונית־מערבית לדרום אפריקה ועדיין בדרומה של אפריקה. גדולה פי 40 ממדינת ישראל, אולי קצת פחות, עם שני מיליון תושבים, אולי קצת יותר. אני יכול להעיד גם שכשאתה מבקש ויזה לנמיביה, שואלים אותך אם זה כדי לעבור טיפול רפואי. לא, זה לא. מאיזו מדינה מגיעים לנמיביה בשביל טיפול רפואי? מה, רופאי האלילים שם עד כדי כך ידועים?

נמיביה היא נמיביה מאז 1990. עד אז היה השטח הזה חלק לא מרוצה במיוחד של דרום אפריקה. יחסית לדרום סודן, שהוקמה בלי התראה בזמן שנסעתי בסובארו פורסטר, מדובר בישות אפריקנית ותיקה. אני מוכרח להודות שהדרום סודנים קצת דפקו אותי בקטע הזה: מנקודת מבט של עיתונאי, נמיביה היתה המקום להיות בו לפני 21 שנה. עכשיו אתה רוצה להיות בדרום סודן. מי טס לנמיביה כשהמהפכה מתרחשת חצי יבשת משם?

אני. סובארו הזמינו, מה.

פסגת דיונה מספר 45 בשמורת נאוקלופט. 170 מטר חול טיפסנו כדי להגיע הנה, ואני אוסף את הנשימה. אין לי שום דבר חכם לומר, כי עוד לפני הטיפוס, כשהמוח שלי קלט את הר החול שמולו, הוא הודיע לגוף: "מצטער, אם אתה עולה אתה עולה לבד". עכשיו אני עוצם עיניים ברוח שמזיזה את הדיונה משם לשם, פוקח עיניים, ושוב לא מצליח למצוא מילים שיתארו את היופי הזה. בעיה. משלמים לי בשביל למצוא מילים שמתארות דברים.

המדבר נעצר מדי פעם כדי להילחם בשלדים שחורים ויבשים של עצי שיטה מתים, שמתעקשים להזכיר שבעבר - לפני שהאקלים השתנה והדיונות הגיעו וחסמו את הגישה לנחלי האכזב - היו כאן בריכות מים רדודות. היובש קשה אך שביר; בשנה נתונה יורדים כאן בערך 100 מ"מ של משקעים, ואותה רוח שמנהלת את הגירת הדיונות משנעת כל בוקר ערפילים לחים מהאוקיינוס האטלנטי הסמוך. זה מספיק בשביל לקיים את העשב הגבוה, החיוור והדליל שצובע את הכל בגוון ירקרק. 

פה ושם מנקדות את העשב קרחות צהבהבות בקוטר של מטרים ספורים. הן נקראות "מעגלי פיות", אבל טרמיטים שחיים מתחת לקרקע ואוכלים את זרעי העשב הם הסבר הגיוני יותר להתקרחות הזאת. כך או כך, אין הוכחות. מה שיש זה עוד תיאוריות, אפילו קלושות יותר: קרקע רדיואקטיבית, רעלנים, וכמובן חייזרים. אין לי המון סבלנות לנוף, אז אני מנסה לדמיין חייזר שטס מיליון שנות אור רק בשביל לשגע כמה אפריקנים עם עיגולים מסתוריים.

אני לא היחיד שסיים להתפעל. גם חומי - חציו הצעיר, הקירח, הממושקף והאופטימי של צמד המדריכים - כבר התחיל בסדרה של קפיצות ירח במורד הדיונה. אני כמעט משיג אותו לקראת אמצע הדרך למטה, אבל הוא מבצע גלגול קרבי ומתאבד על לטאה שמרצדת לרגע. אם יש דבר שלמדתי על חומי בזמן הקצר שאני מכיר אותו, זה שתמיד אפשר לצפות ממנו לסכן את עצמו בשביל לגעת במשהו מגעיל.

פעם סיקרתי מסע שיקום של עבריינים קטינים בנגב. את המדריכים, שילוב של קרוקודיל דנדי וסיירת אגוז, הגנגסטרים הצעירים כינו "קופי סלעים". זה מתאים בול גם לחומי (שמו האמיתי הוא חיים מור יוסף, אבל לא בטוח שהוא יודע את זה) ולמדריך הראשי של המסע, מנחם עבדי. אותו אני לא רואה כרגע, אבל חומי כבר רוכן וחופר בשתי ידיו מתחת לשיח קוצני. בסוף הוא מניף, ביראה של אחד שמצא את הגביע הקדוש, כמה כדורים קטנים של מה שנראה כמו חרא. "בואו תראו", הוא אומר בסיפוק ניכר. "אל תסתכלו ככה, זה של אוכלי עשב. הקקי הכי נקי שיש".

אבל חומי, יא קוף סלעים, זה עדיין קקי.

זה הלילה הראשון שלנו. אנחנו 1,700 מטר מעל פני הים, על הרמה המשתפלת של עיר הבירה וינטוק - אני יודע שכותבים וינדהוק - ונורא קר כאן.

ככל שמתקרבים למרכז, נמיביה היא מדינה יותר ויותר נורמלית למראה. ואין יותר מרכז, תפיסתי או גיאוגרפי, מווינטוק. 300 אלף תושבים גרים בעיר, אבל הנורמליות שמורה בעיקר ל־20 האחוזים הלבנים, צאצאים של סוחרים גרמנים שהתיישבו באזור במאה ה־19 ודרום אפריקנים שהיגרו לכאן כשנמיביה היתה חלק מהמעצמה הדרומית הנרקבת.

כמחצית מהלבנים בנמיביה גרים בווינטוק. הם מהווים רוב מוחלט בקרב שוכני הווילות שנראות מוארות ומזמינות עד שמבחינים בגדרות החשמליות שמפרידות אותן מהרחוב הריק; מתברר שמשום מה, יושבי הווילות לא מעוניינים לחלוק אותן עם שאר תושבי העיר. נמיביה היא כבר לא דרום אפריקה, אבל דרום אפריקה נשארה קרובה, והפשע גובר בערים הגדולות.

שאר תושבי העיר הם שחורים משבטים שונים, שמסתובבים ועוסקים באבטלה או במתן שירותים ללבנים. בקצה האחר של מדד איכות החיים נמצאים ה־Coloureds וה־Basters, שלא סתם נשמעים כמו הצבעוניים והממזרים. אלה שתי קבוצות של בני תערובת, צאצאי מתיישבים אירופים ומקומיות אפריקניות שלא שאלו אותן. אחרי שנים של ניצול מצד הלבנים ונידוי מצד השחורים, הם מהווים את 20 האחוזים הכי דפוקים של וינטוק. אבל אם אתם עיוורי צבעים, אז באמת שיש נורמליות. כבישי אספלט, מדרכות מרוצפות, מדשאות ירוקות, שתי אוניברסיטאות, תיאטרון אחד ואפילו גן חיות שאין בו אף חיה, כי להן יש 825 אלף קילומטרים רבועים להסתובב בהם חופשי, והעיר הזאת היא בעיקר גן של אנשים.

יש בווינטוק קניונים מערביים ומסעדות וסוכנויות רכב ומלונות מפנקים, שמבליטים את חוסר הכל של מחצית מתושבי העיר ואת חוסר הרוב של רוב האחרים. והרוב רוצה גם, והוא רוצה את זה עכשיו, אבל גדר חשמלית ניצבת בינו לבין הנורמליות.

ככה זה. נדיר שצדק וצדק היסטורי רואים עין בעין.

הבירה ששותים כאן היא "וינטוק לאגר". אתה רואה את הבקבוקים הירוקים שלה זרוקים ברחבי המדבר, עדות יחידה לכך שעוד אדם הסתובב כאן חוץ ממך.

במהלך 30 ומשהו שנות שלטונם בנמיביה, עד מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים עשו את הקטע שלהם: טבחו באוכלוסייה השבטית המקומית והקימו מחנות ריכוז. עשרות אלפי אנשים, ביניהם 80 אחוז מבני שבט אחד, נרצחו והורעבו. כשלא עסקו ברצח עם, הגרמנים פנו לתחומי ההצטיינות האחרים שלהם והקימו מערכת כבישים ותעשיית בירה.

הבירה הנמיבית נחשבת לטובה יותר מזאת של השכנה מדרום אפריקה, ששורשיה הולנדיים־סקנדינביים, אבל זה לא אומר שהווינטוק לאגר טובה במיוחד. היא לאגר בהיר ונקי שיכול להזכיר מכבי, בירה סבירה שמתאימה ליום חם, והימים כאן חמים אז כולם שותים אותה.

קראתי איפשהו שהנמיבים רואים בשתיית בירה מעשה פטריוטי שתורם לכלכלה המקומית, ושהם מרגישים פטריוטים במיוחד בערבי שישי, בימי שבת וכשחם.

עכשיו חם. תנו לי וינטוק לאגר.

זה המסע הראשון מבין שלושה שסובארו מוציאה השנה לנמיביה. הוא גם יקר יותר מהאחרים בכ־800 דולר; בני התמותה שמשתתפים בו שילמו 6,300 דולר לאדם. בין 57 המשתתפים יש גם רבים שלא שילמו, ביניהם שלל עיתונאים וקומץ סלבריטאיות וגם נציגי סובארו והספונסרים. שאלתי אם ההפרש נועד לממן את השהייה של אוכלי חינם כמוני, ונאמר לי שהמסע הראשון ארוך יותר ביממה. אוקיי.

המרחק בין אטרקציה לנקודת תצפית בארץ המשתרעת הזאת הוא תמיד קילומטרים של מדבר, ואנחנו גומאים מאות כאלה ביום בשביל לסמן עוד וי במפה הגדולה של עבדי. 20 דקות של נוף אדיר וזברה, ואז הקריאה "חברים, רעש מנועים". זה אומר שצריך להספיק עוד שלוש שעות של נהיגה בכלום לפני החושך. הכבישים שמחוץ לערים הגדולות הם לא יותר מדרכי עפר צרות; הגרמנים סללו אותן הדוק והנמיבים מתחזקים אותן היטב, אבל יש בורות ויש חיות שמשחקות רולטת כביש לא רצונית, ככה שלא כיף בחושך.

אם אתה לא הכלב המוביל, הנוף בשיירה אף פעם לא משתנה. הרכב המוביל הוא הפורסטר של מנכ"ל פרטנר לשעבר וצמד הסמנכ"לים הפורשים שלו, והנוף של כל השאר - משמאל, מימין, ממול - הוא האבק שמעלות המכוניות שלפניהם. במראה האחורית יש תיקים, אבל הם מסתירים אבק. זה כאילו שאתה נוסע דרך כל שנות ה־30 בערבה האמריקאית. בקלות אפשר לשכוח שיש אפריקה בחוץ.

הפורסטר הוא בעצם הרכב השני. החלוץ הוא הסובארו של עבדי, אבל אם הפרטנרים שומרים מרחק של כמה מאות מטרים, הם יכולים ליהנות מראות טובה. בתחילת המסע הם נשלחו למאסף, אבל בדיקה קצרה מול סובארו העלתה ששלהם הכי גדול, אז הם שודרגו לרכב עם נוף. התנועה כאן דלילה עד לא קיימת. חוץ מהפורסטרים כמעט לא רואים כלי רכב, וכשאחד מגיע, הוא תמיד מגיח באלימות מתוך האפור שמולך. זה מפתיע גם אם התריעו על בואו בקשר, כי את המכשיר המתיש כיבית מזמן.

רכבי 4x4 שמצוידים במכשירי קשר נוטים להוציא מגברים קלישאות צבאיות. חלל הפורסטר מלא בהצהרות "שלילי", "עד כאן", וגם קלאסיקות כמו "אפילו בצוללת אי אפשר לאטום את כל החורים". אחרי שעות של נהיגה באבק, טבעי שהשיחה גולשת לעיתים לפילוסופיה. הבוקר עליתי מול אופיר ממגזין "מנטוק" עם שאלה: אם משהו מתפרסם במנטוק ואף אחד לא קורא את מנטוק, האם זה עדיין כתוב?

המדריכים משתמשים בקשר בשביל להעביר הרצאות. הרבה הרצאות, או אולי הרצאה אחת מתמשכת שכיבינו והדלקנו. מדריכי טיולים, אחרי שהם מספרים לך משהו, תמיד אומרים "אבל נגיע לזה מאוחר יותר". למה? לא דיברנו על זה הרגע?

אני ברכב התקשורת עם הצלם רוני סופר. כשנמאס לנו להתקדם לאט בתוך ענן, אנחנו מבקשים לחתוך ולהתקדם כדי למצוא נקודה מתאימה לצילום. ושווה לשקר בשביל לעקוף, כי כשאתה עוקף נפרסת מולך אפריקה. פעם זאת שממה צהובה שנמשכת באין מפריע עד לגלי הענק של האטלנטי. פעם עדר זברות שמלחכות עשב, או עצי באובב אדירים. פעם קיני ציפורים כל כך גדולים שבתל אביב היו לוקחים עליהם 700 דולר, ופעם ילדים בבגדים צבעוניים שבוהקים על רקע הרים טרשיים ושחורים עם משיחות לבנות ענקיות, כמו שלשול מאובן של פטרודקטיל.

זאת ארץ יפה, אבל מה שבעיקר מרשים אותנו כישראלים צפופים זה המרחבים. נמיביה, המדינה העצמאית השנייה בדלילותה בעולם (הראשונה היא מונגוליה), קיבלה את שמה מהמדבר ששוכן לאורך החוף. פירוש השם בשפה המקומית הוא "מקום נרחב". כשהאבק מתבהר, אתה פשוט מביט קדימה אל כלום.

מישהו זיהה ברדלס ממרחק 17 קילומטרים. אנחנו נעצרים, רובנו כדי לראות אותו וחלקנו רק כדי לעשן סיגריה. עבדי לא מחלק עצירות חינם.

אנחנו לא רגילים לראות את הטבע בטבע. מפתיע, כמעט מופלא, לעצור שנייה בצד ולראות פלמינגו וגנו ואיילות וג'ירפות וקרנפים וקודו (שלא, אני לא יודע לזהות). חיות מפוזרות בשטח כמו בקבוקי וינטוק ריקים, וזה מדהים כשאתה בא מארץ שבה פתחי המעבר לבעלי חיים בגדרות הבטיחות של הכבישים הם בגובה דורבן. בנמיביה הם בגובה של פיל.

מישהו טרח והציב שלט דרכים המציין שאנחנו על חוג הגדי, הקו הדמיוני שחוצה את המדינה הזאת לרוחבה. בעיקרון אנחנו בדיוק בגבול הדרומי של האזור הטרופי, רק שחוג הגדי מטייל צפונה 15 מטר בשנה, והשלט מתחיל להחליד.

יאללה, חברים, רעש מנועים.

אני לא כתב רכב. לפי מה שהבנתי, הפורסטר שלנו מצויד במנוע שלא מוצע בארץ, והמושבים אחרים, וייתכן שיש הבדל גם בכיול המתלים וההילוכים. "סובארו דרייב" גם לא מסתמן כמופע המחודש של ה"איסוזו צ'אלנג'": המיגון בסיסי, הצמיגים סטנדרטיים, אין חלקי חילוף, יש טכנאי אחד, והיעד נבחר בקפידה כך שלא יציב אתגרי עבירות. למעשה, 95 אחוזים מהמסע הזה אפשר לעשות גם ב־B4.

אם הייתי כתב רכב, הנה כמה משפטים שהייתי כותב: 1. למישהו יש עבודה אחרת בשבילי? 2. הפורסטר מהנה על השבילים ההדוקים, אבל לא מהנה כמו הדגם הקודם, בעיקר בגלל שמערכת בקרת המשיכה מתעקשת לדחוף את האף שלה גם כשאתה מבקש ממנה יפה לשבת בשקט. אז הוא לא מרגש, אבל הוא נוח: אף אחד מארבעת היושבים ברכב לא התעייף, לפחות לא מספיק בשביל לשתוק.

בחייכם, בשביל מה כיבינו את הקשר. תנו לשמוע קצת מוזיקה.

וולפיש ביי. וכן, אני יודע שכותבים וולביס ביי. עיר נמל אמידה שממוקמת מערבית לווינטוק, כשהמדבר הופך לחוף של האטלנטי. הלבנות שמסתובבות כאן נראות כמו אירופיות, חינניות ובלונדיניות, אבל רוקדות כמו אפריקניות, מלאות קצב ונטולות מבוכה.

אנחנו מגיעים לנמל הקטן. כמה סוחרים מציעים לחרוט את שמותינו על אגוזים. אני חושב שסוחרים מכל רחבי העולם השלישי נשלחים להשתלמות בשווייץ שבה מלמדים אותם לומר: "מאיפה אתם?", "אני אוהב את ישראל", "מיסטר, מיסטר, זה מאוד בזול". מה המחיר המומלץ של אגוז חרוט?

אריות ים טסים בתוך המים כמו טורפדואים. שלושה מהם רוכבים על סילון הקטמרן שלנו, ואז קופצים מתוך המים אל הסיפון. מישהו טוען שאלה בכלל כלבי ים, ואפשר להבין למה: הם מקפצצים אלינו על הסנפירים, ועוזר הקפטן נותן להם דגים. לנו הוא נותן בירות. כולם מרוצים מאוד, אלה מחברתם של אלה.

הנמיבים אומרים שהטבע בוולביס ביי לא מאוזן. לאריות הים - אני יודע שאתם במתח, בסוף אלה אריות ים - אין אויבים טבעיים בנמיביה של היום. המים חמים מדי בשביל האורקות, וקרים מדי לכרישים הלבנים. ההערכה הנוכחית היא שבמדינה יש רק קצת פחות אריות ים מבני אדם, והאריות מתחילים לעשות צרות. תעשיית הדיג המקומית, שמתחרה עם היונקים הימיים, מצליחה לתפוס 600 אלף טון דגים בשנה; אריות הים אוכלים מיליון טון, והם עדיין מתלוננים בלי הפסקה. עשרות אלפים מהם שוכבים ומשתזפים על חצי האי פליקן פוינט, שמונע מהאטלנטי לשטוף את המפרץ. כשהסירה מתקרבת ממלאת את האוויר א־קפלה של גניחות ורטינות.

מתברר שמיליון טון זה לא באמת מספיק. הטבע מנסה לאזן את עצמו, וממשלת נמיביה מנסה לסייע לו, אז בשנה שעברה גוועו ברעב 300 אלף אריות ים וחוסלו עוד 70 אלף מהם.

כו, זה חרא של עולם.

בצהריים אנחנו יוצאים למה שמוגדר כתמונת ראי של השיט, ומגיעים מהיבשה למושבה של אריות ים. מסלול דוגמנות למכוניות, רצועה צרה של חול שחוצה ים אל תוך השמש ואז נפתחת לחוף בלתי נתפס ברוחבו: 15 כלי רכב נוסעים עליו במניפה פתוחה, עשרות מטרים אחד מהשני, ויש מקום לעוד, ואין כאן אף אחד אחר. בוא וטייל מול השקיעה עם אריות הים.

רוב הטורפדואים ביישנים מאוד מחוץ למים. על היבשה הם מגושמים ואיטיים, והם גם עלולים לנשוך אם תתקרב ותגרום להם להרגיש שאין לאן לברוח. אני לא מאשים אותם. בבוקר פלשנו מכיוון הים, עכשיו אנחנו מתקיפים מכיוון היבשה. הם בטח כבר מתכננים את התגובה למקרה שבערב ננחת במסוקים.

עבדי מתדרך אותנו: "נתקרב לאט כדי לא להבריח אותם למים. אני מבקש לא להתקרב לאימהות שנמצאות ליד גורים. יכול להיות שנראה אפילו 15 גורים ביחד, ויהיה אפשר ללטף, אז רק להתקרב לאט ובזהירות".

אנחנו מתקרבים לאט ובזהירות. עשרות אלפי אריות ים בורחים למים בקפצוצים ובגניחות. בפעם הבאה שיגיעו לתדרוך.

באמצע מדבר נמיב מזדקר סלע עצום. הוא ממוקם באמצע הדרך בין טיזנ לאמו, מין איירז רוק מקומי ונטול יחסי ציבור שיהפכו אותו מסלע לסמל. אין כאן תיירים, וככל שאני רואה, אין גם כפר ברדיוס של עשרות קילומטרים. אבל לאורך נמיביה מופיעים אנשים במקומות שאין להם שום דרך הגיונית, או סיבה נראית לעין, להגיע אליהם.

בפיצול של דרך העפר שמובילה לסלע יש אוהל מאולתר שלא מעניק צל לשתי נשים לבושות במיטב אופנת הסעד. בין הרגליים שלהן נגלים כמה ילדים קטנים וערומים למחצה, שמחלקים את זמנם בין התרוצצות להתחבאות. האימהות שלהם מוכרות אבני קוורץ, שלמען האמת אפשר לאסוף חינם מהאדמה. רוני הצלם מראה לילדים את עצמם על המסך של המצלמה הדיגיטלית, והם קופצים וצוחקים ומשמיעים קולות ונוגעים במסך ואז קופצים שוב. אחד מאיתנו מדליק סיגריה לאחת האימהות, ורוני מצלם גם את זה.

"אתה יכול לשלוח לי את התמונה?", היא שואלת אותו.

"איך?", עונה רוני, שלא יודע אם לצחוק. "מה, יש לך מייל?".

"כן".

"אז בטח יש לך עט?".

"לא".

חומי איתר על השביל קוברה מדברית דרוסה. מישהו שואל אותו לפני כמה זמן היא מתה. "תן לי לראות", אומר חומי. הוא רוכן לצידה ופוסק: "היא עדיין קרה".

ניתוח ראשוני בזירה מעלה שרכב של השיירה דרס אותה. עבדי מבטל את התיאוריה ואומר שהקוברות לא יוצאות החוצה בשעות האלה, ואז הוא תופס לה את הלשון ומתחיל לשלוף אותה החוצה. זה די מגעיל, ומתברר גם שזאת לא לשון, כי עם כל משיכה היא הופכת לנחש עכן קטנטן. החקירה תופסת כיוון אחר: הקוברה אכלה את העכן, שנפרד מהעולם בהכשה אחת אחרונה. רצח הדדי.

חומי "אבו ארבע עיני נץ" מזהה באזור עוד נחש. הפעם זה אחד הצפעים הארסיים בעולם. עבדי מרים מקל ומתחיל להשתעשע איתו, נותן לו להתקדם מטר ואז מחזיר אותו בחזרה. הנחש, שממש מתעקש לא להתלהב מההליכון שבנו לו, מתחיל לעשות קולות של "תחזיקו אותי".

לי זה נראה כמו זמן טוב לשאול את רופאת המסע מה עושים אם נחש מכיש אותנו כאן.

"מתים".

יופי, לפחות בזמן אמת אני לא אתאכזב.

כל הזמן אומרים לנו שבנמיביה יש לודג'ים נהדרים. רק שאנחנו בקושי רואים אותם, כי ברובם אין מספיק חדרים עבור משלחת גדולה כמו שלנו, אז ברוב הלילות אנחנו ישנים באוהלים. זה לא כל כך מפריע לי, כי החושך מאיר את השמים ושביל החלב נראה כמו רצועה ארוכה של אבקה זוהרת, ויש כל כך הרבה כוכבים שאני נבהל אבל מוכרח לחייך. רק בבוקר אני תוהה בכל פעם מחדש: עם כל ההתקדמות בטכנולוגיית הבדים והבידוד, כשתעשיית המחנאות כבר מצליחה לייצר שקי שינה שמתאימים למינוס 20 מעלות, לא הגיע הזמן שמישהו יעלה על דרך לייצר שק לשק"ש בגודל של שק"ש?

כל יום אני לוקח "מלרון". להבדיל מהדור הקודם של כדורים נגד מלריה, כמעט שאין לו תופעות לוואי. באופן אישי לא הרגשתי כלום, חוץ מהפעם ההיא שחשבתי שאני עדיין במדבר והשתנתי באמצע חדר מלון של ארבעה כוכבים.

זה היה בלילה האחרון. התעוררתי והתיישבתי בתוך השק"ש, הסרתי אותו מעלי, פתחתי את הרוכסן של דלת האוהל, צעדתי כמה צעדים בחול המתפורר, השפלתי את המכנסיים ועמדתי לפצוח בהשתנה. לפתע שמעתי הרחק מאחורי את קולו של רענן בן צור מ־ynet, שקרא: "גלבוע, גלבוע, מה אתה עושה?".

הסתובבתי וראיתי אותו מעבר לישימון, יושב במיטה בחדר מלון ומסתכל עלי מוזר כשהחול המתפורר שבינינו הופך לשטיח רך. אמרתי לו "עזוב, מלרון", והלכתי לשירותים.

בצד הדרך, כל דרך, צצים מקומיים שמסמנים לך לעצור. מיעוטם לבושים בבגדים שבטיים מסורתיים, הרוב בבגדים מערביים מרופטים שהשאירו זרים טובים, או אכולי רגשות אשמה, או שניהם. כשאתה עוצר הם מבקשים ממך בגד מלוכלך או ממתק, "ואם לא אז אולי משקפי שמש", כי זה חפץ שיש לך ובשבילך זה בטח אותו דבר.

באחת העצירות מופיע צעיר שהשקיע בהתאמת צבעים: הוא לבוש במכנסיים צהובים קצרים, חגור בחגורת בד עם פס צהוב וירוק, וחבוש במשקפי שמש גדולים וצהובים של נשים שיושבים עליו בול. כשכולם מבקשים חולצה, הוא בטח מבקש חולצה צהובה.

חוץ מהצהוב יש כאן גם ילדים יחפים שמשגיחים על צאן. אורי, המפיק של צוות הטלוויזיה שמלווה את המסע, מלמד אותם לאכול גרעינים. הילדים עוברים ג'יפ אחרי ג'יפ ומבקשים ממתקים. אנחנו מלמדים אותם מה עושים עם מסטיקים ("לא ללקק, ללעוס"), והם מכניסים אותם לכיסים גדולים במכנסיים בלויים. זבוב מטייל לאחד מהם על הסנטר, ומשם אל השפה ולתוך הפה, אבל רועה הצאן הקטן לא שם לב לקיומו. אין בו שום אינסטינקט לגרש אותו. כנראה שבמדבר הנמיבי עדיף לחיות בשלום עם הזבובים.

ילדים אחרים מסתובבים לגמרי ערומים. אנחנו רואים אחד עם בולבול מוזר, שבמקום ברית מילה עשו לו ברית משפט. במקומות שבהם אני רגיל להסתובב, ילדים קטנים וערומים לצד הכביש הם סימן שצריך לעצור ולשאול אם הם צריכים עזרה. כאן מתעורר בינינו דיון בשאלה אם אנחנו בכלל יכולים לעזור להם בתרומות - גישה שבה תומך אגף בכירי המשק - או שצודק עבדי וזה רק הופך אותם לתלותיים. לי, בכל מקרה, נראה שלילדים האלה יש יותר סיכוי לעזור לי. רועה צעיר יכול לשרוד עם העדר הקטן שלו כמה לילות רצופים בחוץ. אני? לא בטוח. צריך להכיר את מקורות המים כי אין קיוסקים ומכונות שתייה, ויש צינה וחיות טרף ועקרבים ונחשים, ואלוהים, מה אם יגיע חגב גדול?

• חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת