זה שיר פרידה

את פרשת השבוע הזו אני זוכה לכתוב עם חברה טובה שהיא גם קולגה - יונה ארזי - אשת אשכולות ושותפתי להוראה בתכנית "סוגיות חיים – ביבליותרפיה תלמודית".

שלושה דברים קשים 

פרשת "ואתחנן" נפתחת בתחינה קורעת לב של משה, המבקש לזכות ולראות את הארץ לקראתה הוא הלך כל חייו הבוגרים. אלוהים מגיב בקיצור ובנחרצות (דברים ג, כו-כח): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

למה נמשלו הנביאים כנשים?

"אם לא תדעי לך היפה בנשים" נאמר בשיר השירים, ומפורש במדרש (שיר השירים רבה, א): "היפה שבנביאים המעולה שנביאים... למה נמשלו הנביאים כנשים? לומר לך, מה אשה זו אינה מתביישת לתבוע צרכי ביתה מבעלה, כך הנביאים אין מתביישים לתבוע צרכיהם של ישראל מן אביהם שבשמים".

מערכת היחסים הזוגית בין אלוהים למשה נפרשת לאורך ארבעה חומשים וראשיתה בפיתוי (ויקרא רבה, שמיני, יא, ו): "שכל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו". אם כן, אפשר לומר שתחינתו קורעת הלב של משה אינה רק בקשה להיכנס לארץ, אלא היא מביעה שברון לב נוכח עצם הפרידה מהאל, על כל משמעויותיה הנלמדות מהמדרשים. משה, הרועה, 'רעייתו' של אלוהים, רוצה להשאר עם כולם ומשאלתו לא ניתנה לו. אלוהים שולח אותו אל הבדידות החריפה ביותר – אל מותו.

בשורות הבאות נבקש לעיין בחוויה ההפוכה, בשני שירים שכתבו גברים על נשים שרצו להיפרד מהכלל וללכת לדרכן ולעצמן.

לכי בשבילך

בשנת 1919 על סיפון האניה רוסלאן, חוזרת לארץ ישראל רחל (שלימים תקרא "רחל המשוררת") משנות נדודים ולימודי חקלאות בטולוז שבצרפת. לקראת שובה לישראל כתבה ופרסמה רחל את שירה העברי הראשון שהוקדש לא.ד גורדון. גורדון השיב לה בשיר משלו:

לכי בשבילך –

עלה תעלי.

איש אל יעצרך,

אל יאמר: עלי!

יאור לך היום

והנה את אינך

בודדה במרום.

לאחרונה פרסם מוקי צור ספר מרתק על רחל ("רחל – החיים, השירים". הוצאת הקיבוץ המאוחד). לדבריו, שיר זה הוא "השיר הרציני היחיד שכתב (גורדון) שאנו מכירים".

שירו הרציני היחיד של גורדון הוא שיר אוהב וכואב לאשה שהולכת לבדה בשדה. כפל המשמעות במילה "בשבילך" מבהיר כי הדרך שאדם עושה היא תמיד למען עצמו. בשביל לפגוש את עצמו. בבית הראשון מברך גורדון את רחל בברכת הנבדלות והעצמאות. אולם נבדלות זו אינה מבחינתו סוף הדרך, אלא רק ראשיתה. הסוף, הפסגה, הוא הצוותא. כשתמצאי את דרכך ותעפילי לראש ההר ופתאום "יאור לך היום", תגלי שהנבדלות הייתה רק תעתוע חשיכה. הצוותא, בה מברך גורדון את רחל, היא הפסגה האמיתית.

עליות משה מהדהדות בשיר של גורדון, כמו גם נסיונם הכושל של המעפילים בהר מפרשת "שלח". ואולי גם דבריו של כלב "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". גורדון אומר לרחל "עלה תעלי" בשביל שלך, בקצב שלך, את לא זקוקה לפקודה ולציווי "עלי" כי את עולה.

ואת יודעת שחלום סופו להתגשם?

רגעיו הגדולים של משה קשורים בהר. בהר האלוהים הוא רואה את הסנה הבוער, בהר סיני הוא מקבל את התורה, ומהר נבו הוא צופה אל הארץ אליה לא יבוא. משה הוא איש ה"מרום". הרבה אגדות חז"ליות מתחילות ב"כשעלה משה למרום", וגם גורדון בשירו היחיד מדבר על ה"מרום" - מעניין היה להרהר – מהו המרום עליו מדבר גורדון? האם הוא "הננו ועלינו ההרה" כמו שכותב ביאליק ב"מתי מדבר", או "נבו" כשם אחד מקבצי שירתה של רחל, ואחד משיריה?

מתוכי אני שומעת את קולה של רחל עונה לברכת המרום והצוותא של גורדון: "ואולי לא היו הדברים מעולם"... "גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם". בסוף ימיה, בדידות ונידחות הייתה נחלתה.

גורדון מדריך טיולים

גורדון נעדר מהשיר שהוא כותב לרחל. הוא מפנה לה מקום. הוא מאחל לה ללכת בשבילה. הוא מאחל לה לגלות שאינה באמת בודדה. נדמה שגורדון רואה את תפקידו, במסע זה של רחל, כפנס. הוא מאיר לה את אי-בדידותה, תוך שהוא עצמו נותר מחוץ לחוויה. כמו מורה גדול, כמו אב מיטיב. שיר זה הוא כעין תפילת הדרך שגורדון מתפלל עבורה, בעודו מתבונן בבדידותה מהצד.

הולכת את מעמי

בערך 12 שנים קודם, נכתב שיר אהבה אחר, לאשה שהלכה לדרכה ועלתה לארץ ישראל. המקום: הולנד. השנה: 1907. הכותב: חיים נחמן ביאליק, וגיבורת השיר: אירה יאן, אהובתו הסודית.

השיר די ארוך ולא נוכל להביא כאן את כולו. נביא מתוכו את השורות הראשונות המבשרות על המשכו:

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב:

מה רב המרחק בין האיחול: "לכי בשבילך", לקביעה-קבילה: "הולכת את מעמי". תמונת המסע של אירה של ביאליק בשיר פרידה זה רחוקה עד מאוד מתמונת המסע שמציג גורדון בהתבוננו על נתיבה של רחל.

שני הגברים רואים נשים שהולכות עם עצמן, ולמען עצמן. רחל שבה אל ארצו של גורדון, אירה מתרחקת ממחוזותיו של ביאליק. גורדון רואה את רחל בנבדלותה, רואה אותה למען עצמה, ואילו ביאליק מעורב עד צוואר במסעה של אירה; פגוע ודחוי הוא יכול לראות את מסעה רק כתגובה אליו ולא כחוויה בעלת ערך עצמאי.

את הולכת מעימי

המילה "מעימי" מובילה את הקורא בנתיבו של המשורר ולא בנתיבה של ההולכת, את לא הולכת "סתם" - את הולכת

מעימי. אני הוא המרכז, הכל סובב סביבי.

מרגע זה ואילך, ההולכת כמעט אינה מעניינת את הדובר, הוא עסוק ברחמים עצמיים, ובהשרדותו הרגשית. היא, ההולכת לארץ ישראל, היא, היוצאת למסע העלייה האישי והטראגי שלה, מוכחשת שוב ושוב.

בסופו של השיר מוצעת נחמה עלובה למדי - שלוות הכוכבים. "שאי עינייך השמימה... הם בעשרם עומדים ובשלוותם ואינם חשים כלל באבדתם" - אמירה השלכתית זו בדבר הכוכבים שאינם חשים באבדתם ממחישה את חוויית קוצר היד הרגשי השולטת בשיר.

חזרה ל'שיר' הפרידה של אלהים ממשה

אלוהים שולח את משה לדרכו האחרונה, הבודדה, באמירות מדויקות, אמיצות, אמיתיות. אלוהים לא כועס ולא פגוע, ויחד עם זאת, לא מנסה לרצות ולא מוותר.

ובבית המדרש של הטוקבקים

אני ממליצה מאוד לקרוא את פירושו של דב אורב (טוקבק 6 מהשבוע שעבר) לסיפור חוני המעגל.

שיר השבת הוא שירה של ילי שנר. משוררת מאוד צעירה ומאוד מוכשרת. תיהנו ממנו, ואנא הוסיפו לשלוח אלי שירים: wg@netvision.net.il

אְַנִי מְחָלֶצֶת מִכְתָּבִים מִשְּׂרִידֵי מִגְדַּל בָּבֶל.

מָה שֶׁמֵּת נְאֶנָח מִתָחְתָיי בְּשֶׁקֶט רוֹתֵחַ: עֲדַיִן נָגוּעַ

בְּמָה שְלֹא.

(לֹא יִתָּכֵן שֶׁרָק מִלִּים הִפְקַדְתִּי בַּמְּקוֹמוֹת הֲלֹא נְכוֹנִים

רַק מִלִּים זֶה נִשְׁמַע כֹּה מְעַט

עִצּוּרִים, יְבָבָה שֶׁל תְּנוּעוֹת)

יֶשׁ לִהְיוֹת הֶגְיוֹנִיִּים. לְאָתֶר כְּתֹובֶת לְמִשְׁלוֹחַ הַכְּאֵב,

אָשֵׁם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה

נְקָבִים נְקָבִים חֲלָלִים חֲלָלִים

חֲלָלִים חֲלָלִים

חֲלָלִים חֲלָלִים

לֹא שׁוֹמְעִים אֶת הָקַרְקָעִית עָד שְזֶה פּוֹגֶע

אִי אֶפְשָׁר לְהָנִיחַ רֹאשׁ עָל אַסְפַלְטְ לוֹהֵט

כָּל כָּךְ מְעַט הָיָה צָרִיךְ לִכְדֵי הֲיֵשׁ, וְאֶיךְ לְהָסְכִּין עִם הַאָין

פְּנִימִית הַבָּלוֹן הֲפוּכָה הַאָוִויר מִתְרוֹקֵן אֶל תּוֹכִי

תִּשְׁעִים אָחוּז מָיִם עֲשָׂרָה אָחוּז חֹסֶר

אוּלַי מֵאָה אָחוּז חֹסֶר אוּלַי מָלֵא.

שבת שלום!