אדוני ראש הממשלה, חרדה נכבדה

אני חושב שסוף סוף הבנתי את ביבי. למרות שמעולם לא נפגשנו, אפילו לא באנטי־אינטימיות של איזו מסיבת עיתונאים, יום בהיר אחד באמצע הקדנציה השנייה שלו נפל לי האסימון. מצאתי תשובה לשאלה שזכתה לאינספור ניסוחים שונים ("אידיאליסט או אופורטוניסט?"; "רוויזיוניסט או פשיסט?") מאז כניסתו של האיש הזה לחיינו הפוליטיים, אבל בשורה התחתונה מתנקזת תמיד אל המפתח האישיותי. אל ה"מה גורם לו לתקתק", כמאמר האמריקאים. ומה שאני חושב שהבנתי זה שראש הממשלה שלי, בדיוק כמוני, הוא גבר מונע־חרדה.

זר שאנן לא יבין זאת, אבל יש הרבה שכל בצירוף המילים הזה, כולל המקף המחבר שבאמצע. בעיקר במקור האנגלי שלו, Anxiety-driven, שמרמז בדיוק לכיוון הנכון: דרייב שמקורו בחרדה עצמה, שמחובר אליה בעבותות פסיכולוגיים ואפילו לשוניים. אנשים נוטים לדבר על האפקט המשתק של הנטייה החרדתית לסוגיה, ואין שום ספק שלצד "הילחם או הימלט" יש לחרדתיים שבינינו גם הילוך "השתתק", אבל האמת היא שחרדה יכולה להיות מניע נהדר לפעולה. במונחים הכי פשטניים, למשל, החרדה מהאפשרות שתמות ערירי יכולה להניע אותך לקום מהספה ולצאת לחפש את האחת שלך (ובלבד שהגלמודיות מחרידה אותך יותר מהקטע של לגשת לאישה זרה, מן הסתם).

מונע מחרדה (צילום: אלכס קולומויסקי) 

במונחים פחות פשטניים השתמש מחקר שנערך באוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון, שממצאיו פורסמו בתחילת השנה ב־Journal of Neuroscience. החוקרים בדקו את השפעת החרדה על קבלת ההחלטות האנושית, וספציפית על המנגנונים שגורמים לנו לחוש מאוימים, או מנגד בטוחים. הטכניקה היתה מורכבת מכדי לתאר אותה כאן במלואה, אבל הרעיון הכללי היה לגרום לנבדקים לזהות ולנתח גורמים "מאיימים" ו"מנחמים" תחת איום של שוק חשמלי - היי, הם קיבלו 10 דולר לשעה, זה בטח לא הדיל הכי גרוע בשוק העבודה האמריקאי של ימינו - והתוצאות היו חד־משמעיות. כפי שתיאר זאת אחד החוקרים, ריצ'רד דייוידסון, החרדה (מפני הזץ, במקרה הזה) "מחדדת את התפיסה שלנו. היא גורמת לנו להיות מודעים יותר לסביבתנו, ומשפרת את היכולת שלנו לזהות איומים".

והנה, בדיוק במקום הזה נפגשים עבדכם ומנהיגכם. תגידו מה שתגידו על מר נתניהו, לזהות איומים הוא יודע - ותגידו מה שתגידו עלי, אני מלך העולם בלהראות לכם מה עלול להשתבש. ברור; הרי כל העניין בלהיות אדם חרדתי, בלהיות מונע־חרדה, זה שאצלנו בראש יוצא שהתרחיש הגרוע ביותר הוא גם היחיד האפשרי. מהבחינה הזאת, המחקר דנן הוא חדשות טובות: ביבי ואני אולי נוטים להתעורר שטופי זיעה, אבל לפחות ניחנו ביכולות סיסמוגרפיות מחודדות שמשתלמות לנו בחיי הערות. כמו הג'ירף מ"הכבש ה־16", אנחנו רואים עננים בקצה העולם, ויודעים להכריז שבעוד חודשיים ירד פה גשם. אלא שהחוקרים מוויסקונסין־מדיסון עלו גם על הצד השני של המטבע: החרדה, הסביר אותו דייוידסון ל־PhysOrg.com, "מפריעה ליכולת שלנו לעסוק בחשיבה מורכבת יותר". 

המחקר של דייוידסון ועמיתיו הוכיח כי לצד השיפור שיצרה בזיהוי איומים, החרדה מפני השוק החשמלי פגעה ביכולת של הנבדקים לנתח את אופיים וחומרתם של אותם איומים. וזה עבד גם להפך: ברגע שהוסר איום הזץ, אותם נבדקים הראו ירידה בערנות לנוכחותם של האיומים לצד עלייה במה שהוגדר כ"קבלת החלטות אסטרטגית", שזה - ואני בטוח שביבי יסכים איתי כאן - ממש לזרות מלח על הפצעים. הרי אין שום משמעות פרקטית לקביעה שאנשים כמונו היו מסוגלים לחשיבה מורכבת יותר או לקבלת החלטות מוצלחת יותר אילו רק היינו מונעי מה־שזה־לא־יהיה זולת חרדה. זה לא שאנחנו יכולים להיכנס למוסך ולהחליף ראש מנוע, נכון?

הפגם בחשיבה האסטרטגית, ביכולת לקבל החלטות מושכלות במקום חרדתיות, הוא משהו שאני מרגיש על בסיס כמעט יומיומי. כבר אמרתי: הוורסט־קייס הוא הסצנריו היחיד שאני מכיר בו. זה גורם לי לנהל מדיניות של אפס סיכונים, וזה גורם לי למשל להיות אדם שמקבל משכורת ומשלם משכנתה על דירה בגבעתיים, כי כשהייתי עצמאי ושכרתי בתל אביב כמעט שהורדתי את עצמי מהפסים מרוב דאגה. מרוב חרדה. וכאן נפרדות דרכינו, אני לעליית הנוער וביבי לקריית הממשלה, ולא רק בשל הפערים הגיאו־אקונומיים הבלתי ניתנים לגישור - אלא מפני שהנטייה החרדתית שלי דופקת רק את איכות החיים שלי, או לכל היותר את זאת של משפחתי. החרדתיות של ביבי, לעומת זאת, דופקת את החיים של כמה מיליוני אנשים שמתגוררים בין הירדן לים, וספציפית את חייו של ישראלי אחד שכולנו היינו מוכנים לעשות הרבה מאוד כדי לדעת איפה בדיוק הוא מתגורר בחמש השנים האחרונות.

לכל ישראלי יש עמדה בנוגע לעסקת שליט, והיא תמיד טעונה מאוד ואמוציונלית מאוד. אבל אם תשימו לרגע בצד את שלכם, נראה לי שיקשה עליכם להתמודד עם הטיעון הבא בכלים לוגיים נטו: גישתו של נתניהו לסוגיה הזאת היא החרדתיות בהתגלמותה.

שחרור מחבלים, אומר ביבי, עלול לעלות בחיי יהודים חפים מפשע. רק אדם מונע־חרדה, כמוהו וכמוני, מסוגל לשים נקודה בסופו של המשפט הזה. רק אדם כמונו מסוגל לא לפעול - או לא להחליט, או בכלל לא לזוז - בשל התוצאות האפשריות של הפעולה. הרי אדם שמניע אותו משהו אחר, מה שזה לא יהיה, היה ממשיך ישר אל הצד השני של המטבע ושל המשפט: אי־שחרור מחבלים הורס בפועל - בלי עלול ובלי אולי, אלא בהווה מתמשך על פני חמש שנים ארורות - את חייו של יהודי חף מפשע אחד.

אנשים מייחסים את היותו של נתניהו "לחיץ" לחולשת אופי, ואת הנטייה שלו לאי־החלטה ולאי־תזוזה תולים ביישום מדיניות ה"אל תעשה ותשב יותר זמן" ע"ש יצחק שמיר. אבל אני חושב שסוף סוף הבנתי את ביבי, ואם הבנתי נכון, הוא לא חלש אופי ולא שיבוט של שמיר. הוא בסך הכל סובל ממקרה קלאסי של מה שהפרוידיאנים מכנים "חרדה מציאותית", קרי תגובה מוקצנת לסכנות ממשיות (בניגוד לסכנות דמיוניות, או חלילה הזייתיות), והחרדה מצידה עושה את הקטע הרגיל שלה: או שהיא משתקת אותך, או שהיא גורמת לך לראות איום מעבר לכל פינה בעודה גוזלת ממך את היכולת לנתח את הסכנה שהוא מייצג, אם בכלל.

אני לא ראש הממשלה, ונדמה לי שמדינת ישראל צריכה להודות לי על כך - לוח פלאק יהיה נחמד - כי אנשים כמוני, שה"מה עלול להיות" קודם אצלם תמיד ל"מה יכול להיות", לא צריכים להיות ראשים של כלום. בנימין נתניהו הוא בהחלט ראש של משהו, ונדמה לי שמדינת ישראל צריכה לחשוב ברצינות על היחס ההפוך בין מידת החרדה שלו למידת ההתקדמות שלו בכל תחום שיש בו סיכון לצד סיכוי - החל בתהליך השלום, עבור בעסקת שליט, וכלה במציאת פתרונות בני קיימא למצוקתו של המעמד הבינוני.

אני מזדהה איתך בכל נימי נפשי, מר נתניהו. מזדהה, רואה את הגשם של עוד איזה חודשיים, ונתקף חרדה מהמחשבה שגבר כמוני הוא ראש הממשלה.