אוטופיה אנרכיסטית: "העבודה היא אם כל חטאת"

• לקריאת טורים נוספים של אושי שהם-קראוס
  

במהלך השנה האחרונה עסקנו לא מעט באוטופיות ודיסטופיות. הצגנו את "עולם חדש נפלא " של אלדוס הקסלי, את "המעניק " של לואיס לורי ואת "המנושל " של אורסולה לה גווין. דיברנו על "אוטופיה " של תומס מור, על "עיר השמש " של קמפנלה ואפילו על אלטנוילנד של ד"ר הרצל שלנו.

• לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה וצרכנות
  

בטור הזה נציג אוטופיה מעניינת משנות השמונים של המאה העשרים; אוטופיה אנרכיסטית. מדובר בספר "בולו'בולו", של הסופר השוויצרי pm.

על מכונת העבודה

הספר בולו'בולו (אצלי בהוצאת "אוב") מחולק לשניים. החלק הראשון מציג ביקורת מרתקת על תרבות הצריכה, חברת העבודה והגלובליזציה. החלק הזה מכיל תובנות יפות בניחוח נאו-מרקסיסטי (נדבר על זה בהזדמנות) ופוסט-מודרני (גם לזה נגיע מתישהו). בחלק השני p.m. מציג את האוטופיה שלו, כלומר את התוכנית שלו לעולם טוב הרבה יותר מהעולם שבו אנחנו חיים.

"ושוב אני יושב באוטובוס. השעה שבע וחצי בבוקר, קו 32. יורד גשם וקר. הרטיבות חודרת למכנסיים ולנעליים......לשם מה כל זה? מדוע עודני משתף פעולה? עד מתי? יש מכונה ששולטת בי. גועל מצטבר בחזי. נוסעים אל מקום העבודה ואיש אינו עוצר. "בוקר טוב בהמת עבודה!". הזמן אוזל מתחנה לתחנה. באלימות קרעו אותי מהשינה, ללא התנגדות בולעת אותי מכונת היום יום". (עמוד 23, במהדורה שלי בהוצאת אוב)

בניגוד למרקס, למשל, שמקדיש את הגותו לניתוח הקפיטליזם, שהוא, בעיניו, צורת הדיכוי המאפיינת את זמננו, המחבר שלנו כאן מדבר על הדיכוי עצמו, הדיכוי שקיים בחברה מרגע שהפסיקו בני האדם לחיות מן היד אל הפה. מהרגע הזה התחיל מסלול ארוך של ייסורים שמונע על ידי ההבטחה השקרית: אם תעבדו, תתקדמו, ויהיה לכם יותר ויהיה לכם יותר טוב.

למסלול הזה p.m. מתנגד. ואת ההתפכחות שלו ושלנו הוא מדמה להנגובר.

גן העדן שלא יחזור

גן העדן, שכבר לא אפשרי בשבילנו, היה בתקופה הפלאוליתית (לפני כחמישים אלף שנה). בני האדם לא היו רבים כל כך. מקורות התזונה מן החי ומן הצומח היו בשפע, וההישרדות שלנו תבעה מאיתנו רק מעט זמן. ליקוט של גרגירים, שורשים, ציד ארנבת פה ושם, קטיפת פירות. כל הדברים האלה דרשו מאיתנו כמה שעות מדי יום. יתר הזמן הוקדש כולו לנו. התבטלנו באופן חיובי. ישנו, נחנו, אהבנו, עשינו סקס, ציירנו על מערות וסיפרנו סיפורים.

p. m. לא מתעלם ממחלות וחיים קצרים. הוא פשוט מסרב להתרגש. חיינו פחות? אז מה! חיינו טוב ונכון יותר. והעיקר, לא היינו עבדים למכונה גדולה וגלובלית אותה יצרנו במו ידינו במהלך ההיסטוריה שלנו. לא היינו עבדים של חברת העבודה. ככה חיינו 10,000 שנה. וזו, לדעת המחבר, היתה העסקה הטובה ביותר שלנו עד עכשיו.

ומה קרה? איך איבדנו את זה? בטח היה מישהו שרצה לייעל ולשפר. ככה הכל מתחיל, יגיד p. m. הוא הציע לזרוע בצורה מתוכננת זרעים, כדי להשיג יותר יבול. ומה קרה? התחיל השעבוד שלנו בידי עצמנו. עכשיו צריך היה להשקות, לנכש עשבים, צריך היה לשמור על החלקה. והנה נוצר ה"שלי" וה"שלנו" וה"לא שלכם", כלומר רכוש פרטי.

ומתחילים לעבוד, כלומר לעשות משהו שלא מתחשק לנו. ואז יש כמובן יותר יבול, ואז נולדים ושורדים יותר ילדים, והנה אנחנו כבר חייבים עוד שדות כדי לכלכל את כולנו. חוץ מזה, התחלנו להכפיף אחד את השני. הרי מישהו צריך לעבוד ומישהו לנהל. ולא כל אחד רוצה לעבוד. ואם הוא חזק מספיק הוא מצליח להעביד. 

וככה התחילו לשבת עלינו מלכים ורוזנים. והגבר ישב על האישה ושניהם על הילדים. ואז היה רע. והיה קשה. וסבלנו.

ואז באו אנשים חכמים. אנשים טובים בעלי רצון טוב. אנשי ההשכלה באירופה. פילוסופים ומדענים שחיו מראשית העת החדשה (אולי מהמאה החמש עשרה, אבל עזבו, תיקופים כאלה הם מלאכותיים) ובמיוחד במאה השש עשרה - עד השמונה עשרה. והם הציעו גן עדן חדש, גן עדן שיופעל על ידי השכל והמדע והמחשבה.

הם הציעו את מה שנקרא קידמה. הם הביאו גם את המכונה. ומה קיבלנו? קיבלנו חיים ארוכים, קיבלנו שפע של מוצרים: תרופות, מכוניות, טלביזיות, סרטים. המון דברים. אבל קיבלנו המון עבודה. לא הצלחנו להפחית אותה בצורה משמעותית.

כבונוס זכינו באושוויץ ובהירושימה. בתכנון מטורף של החיים שלנו. במעקב יום יומי של הרשויות על החיים שלנו. באינספור תשלומים שאנחנו צריכים לשלם כדי לחיות. ועוד ועוד. ועוד.

עכשיו, הדיכוי הפך לאוטומטי וממוחשב. אנחנו כלואים במקומות העבודה שלנו; במקרה הרע בדירים מחרישי אזניים, ובמקרה הטוב באולמות עם כורסאות ופופים צבעוניים. אנחנו כולנו נפעלים ונשלטים בידי מכונת עבודה ענקית. פלנטארית.

ומה מציע לנו p.m. כתחליף? הוא מציע אוטופיה אנרכיסטית לא ימנית ולא שמאלית אבל עם מעין הטיה קטנה לכיוון הליברליזם. נראה בשבוע הבא.