מחאת האוהלים: צריך לדעת לקבל

חבר יקר, שאת דעותיו אני מכבד מאוד, הפיץ מכתב בין חבריו העוסק במחאת האוהלים. טענתו המרכזית היא כי זו החמצה רצינית, ואפילו רדידות, לעסוק בשאלות שאותן הוא מכנה "שאלות של הישרדות". ברור שצריך יותר כסף, ויותר תנאים למעמד הביניים וכו' וכו', אבל אלה השאלות הקטנות של החיים, שחבל להשקיע בהן את כל האנרגיות הגדולות שהתגלו במחאת רוטשילד. יש, לטעמו, לעסוק בשאלת הגדולות של החיים, שעניינן תיקון עולמנו והפיכתו לטוב יותר.

עוד על פרשת השבוע:

• פרשה ברגע: על יצרים וחיות אחרות
• גאווה ודעה קדומה
• נעלי עקב וסינדלרה יהודיה
• שיר לשבת
  

הייתי מגדיר את דבריו, בלשוני, במקום מחאה שעניינה "קבלה" - כלומר, כיצד אקבל יותר מהמדינה, רוצה היה חברי לראות מחאה שעניינה "נתינה ועשייה" - כיצד נוכל לתת ולהעניק יותר.

כאן, לטעמי, נפל חברי למלכודת השמורה לאנשי רוח אמיתיים - והיא הקושי להיות אמפתיים, ולעתים אף להבחין במצוקותיהם של "אנשי היום-יום". אלה המתבוססים בעמל יומם, שאינם לכאורה (ואני מדגיש למען הטוקבקיסט מהיר החימה - לכאורה) מתנשאים אל מרומי האידיאלים. אותם אלה המחשבים פרוטה לפרוטה, הנאנקים תחת עול המשכנתא, המתקשים לממן שיעורי עזר לילדים שלהם, המתקשים לרכוש דירה, ולו קטנה, משלהם.

לא הייתי נדרש למכתבו זה, אם לא הייתי מזהה במכתבו את אחד המחסומים העיקריים המונעים מבני הציונות הדתית להזדהות, שלא לומר להצטרף, למחאה. המחסום הראשון (והוא מוצדק לטעמי) הוא הזיהוי הפוליטי של מארגני המחאה, והחשש מקיומן של מטרות כמו הפלת הממשלה הנוכחית. אך המניע העמוק יותר, הוא ההסתייגות מהבכיינות, מאווירת ה"מגיע לי" האופפת את המחאה, זאת בשעה שהחינוך שאותו אנו מקבלים ונותנים מדגיש את ה"לתת" ולא כל-כך את ה"לקבל".

לטפל ב"מיקרו"

והנה, בפרשת השבוע שלנו "עקב" אנו זוכים לאמירה מאוד ברורה בעניין. אך לפני שאנו מצטטים פסוקים מספר, הבה ונשאל את עצמנו - אלוקים מבצע פרויקט ענק (לפי המושגים האנושיים שלנו כמובן) והוא הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם לארץ ישראל. למען מה הופך האלוקים את ההיסטוריה? יש הבדל עצום בין הייעוד הנאמר לענק הרוח, מייסד האומה - אברהם, לבין מה שנאמר לעם על מיליוני אנשיו ונשותיו.

לאברהם מסביר אלוקים את הייעוד של הקמת העם במילים הבאות: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:....וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב ב). גם העם שומע את החזון הגדול, אבל במילים שונות: " וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוש" (שמות יט ו), אך לא פחות מכך - הוא מוצף בתיאורים ארציים, גשמיים, שלא לומר קטנוניים, על העתיד הצפוי לו. וכך נאמר בפרשה שלנו: "כִּי ה' אֱלוֹקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח).

ה' לא מביא את ישראל לארץ בשביל שהפריז'ידר שלנו יהיה מלא בפירות העונה (השנה הם באמת יקרים מאוד), האם בשביל זה כל גלות מצרים הנוראית? האם הכניסה לארץ ישראל הינה פתרון הישרדותי בלבד? אך החוכמה האלוקית מבינה ששום אידיאל גדול לא יצמח מבטן ריקה, מעוני מחפיר וממחסור מתמשך. והעם הנפלא שלנו, שצועד במדבר 40 שנה, עם כל הנפילות הקשות שהיו לו, ובכל זאת הוא מאמין והולך אחרי משה, העם הנפלא הזה זקוק לדעת שהוא מגיע לארץ שתמלא, קודם כל, את צרכיו הבסיסיים – "ארץ זבת חלב ודבש".

לא להתעלם מהתולעת

לא לחינם מנהיגי האומה הגדולים היו קודם לכן רועי צאן: משה, שאול, דוד. מי שלא יודע לטפל בכבשה ששברה את הרגל באמצע המדבר, לא יכול להיות מנהיג. מי שרואה רק "מאקרו" - ויהיה גבוה, חשוב, ערכי כמה שיהיה, ולא רואה את ה"מיקרו" – את האדם הקטן המתבוסס בצרותיו האישיות, לא יכול להנהיג את העם ולממש את חזונו הרוחני. ואולי זה גם סוד חטאו של משה. הוא כועס על העם הצמא למים, הוא מכה בסלע (כסימן לכעסו) במקום לדבר איתו בנועם. ברגע שמשה כבר

לא יכול להזדהות עם הצרות היום-יומיות של עמו, הוא מאבד בעצם את היכולת לשלוט בהם ולהכניסם לארץ.

הציונות-הדתית, שיש בכוחה לתרום רבות למדינה ולעם, חייבת לרדת לרמת ה"מיקרו". לא לחיות רק ברצון לממש את האידיאלים הגבוהים, אלא "לתקן עולם במלכות שדי" החל מהפרטים הקטנים מאוד, וכלה בשאיפות הגדולות.

אומרים בשמו של הרב דוד כהן (הידוע בכינויו "הנזיר"), תלמידו של הרב קוק, כי כל עוד יש תולעת אחת קטנה, הנמחצת מתחת לאבן כבדה, המשיח לא יוכל להגיע.