מעין רוגל בספר ראשון "היינו יכולות לנסוע"

הפארק חצי ריק. אין תורים. אנחנו עולות על נדנדות מסתובבות, על רכבת הרים שמעוצבת כמו רכבת מכרות מהמערב הפרוע. הגשם מטפטף. רכבת אינדיאנית בתוך תעלת מים, אני מחזיקה לה את היד. מים ועשן סינתטי מקיפים אותנו. היא צוחקת, מסיטה לי שיער מהפנים. ספינת הפיראטים לוקחת אותנו לסיבוב מלא, ראש למטה, רוח בפנים, אני מחזיקה את העיניים פקוחות. לידנו יושבים נער ונערה. הוא מחזיק סוכרייה ענקית בצורת דובי, היא מנשקת אותו על הלחי כשהם יורדים. אני שואלת את ללי אם גם היא רוצה כזו, ומצביעה על הסוכרייה.

"מה את דואגת, בייב? אני שומרת עלייך" (עטיפת הספר)

היא מהנהנת בהגזמה, כמו ילדה. גם היא רוצה.

אנחנו בוחרות לה סוכרייה בדוכן. היא בוחרת סוכריית מלאך. "הולכת עם הקיטש של ילדי סרטן עד הסוף, אה מותק?"

היא לוקחת לֵק ומנשקת אותי. יש לה טעם של סוכר אדום.

מעל האגם המלאכותי שבאמצע הפארק עוברת מסילה של רכבת הרים. הפעם אנחנו מחכות מעט בתור. מעקה בטיחות יורד על ברכינו כשאנחנו מתיישבות. כשאני מזיזה אותו נדמה שהוא זז בחופשיות יתרה.

"זה אמור להיות ככה?"

"בטח ננעל כשנוסעים." היא מצביעה לי על הברווזים שמתחתינו, ואני חושבת עד כמה הם שונים מסתם ברווזים. כמה צעקות הם שמעו בחיים שלהם. מה הם יודעים שברווזים אחרים לא.

כשהרכבת מתחילה לזוז מעקה הבטיחות לא ננעל. אני מביטה בה בדאגה. היא מרימה אותו והוא עולה בקלות.

"נצטרך להחזיק חזק, פיצי."

"אולי נגיד למישהו?"

"מה את דואגת, בייב? אני שומרת עלייך."

הרכבת צוברת מהירות ופרקי האצבעות שלי מלבינים מהאחיזה. פניות חדות מעל האגם.

הברווזים צופים בנו בהשתאות, מוסיפים עוד כמה צעקות לאוסף. מהקרונות שסביבנו צעקות של הנאה. אנחנו צורחות, צוחקות. ההיסטריה שלי מצחיקה את שתינו.

"את מחזיקה?" היא שואלת, אני צועקת שכן. היא מרימה את ידיה. "תראי, פיצי, בלי ידיים!" היא מסתכלת עלי ואז מחזירה אותן, מחזיקה איתי את המעקה. היא אומרת בשקט, כמעט בלחישה "תעזבי." אני מנידה בראשי. היא אומרת, "תסמכי עלי, תעזבי." אני מהססת ואז עוזבת ידיים, מרימה אותן באוויר, עוצמת עיניים. אני לא צועקת. הרוח על העור שלי, בשיער, טיפות גשם זעירות על פני. הכוח של הסיבוב מדביק אותי לכיסא. חום הגוף שלה לצידי. בלי ידיים. אני זוכרת.

"היינו יכולות לנסוע", מאת מעין רוגל. הוצאת כרמל. 303 עמ'.