"קונאן הברברי": אלימות ונמות - משעמום
"קונאן הברברי" גרסת 2011, הוא קלישאה מיתולוגית שחוקה וצפויה מראש ששרה שיר הלל לאלימות, לנקמנות וליצריות. קצת כמו סרט אימה נטול הומור. מי יכול ליהנות מכך? צופים בעלי נטיות סאדיסטיות, או שמא דווקא מזוכיסטיות. ביקורת
אי שם בתחילת שנות השמונים, קיבלה דמותו של קונאן הברברי חיים קולנועיים בגילומו של ארנולד שוורצנגר. "קונאן הברברי" מ-1982 היה עיבוד חופשי לסדרת ספרי הפנטזיה של רוברט אי. הווארד משנות השלושים ואיוריו המרהיבים של פרנק פראזטה. אוליבר סטון, השתתף בכתיבת התסריט אף הוסיף אלמנטים ניטשיאנים וגם את האימרה שלו: "מה שלא הורג אותנו, מחשל אותנו", שפותחת את הסרט המקורי.
צפו בטריילר של "קונאן הברברי" מ-1982
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ובכן, התוצאה הסופית עשתה רעש, אבל לא היתה מרשימה במיוחד. שיתוף הפעולה בין שוורצנגר, סטון, המפיק אדוארד פרסמן והבמאי ג'ון מיליוס הניב סרט הרפתקאות קלישאתי ואלים במיוחד, גדוש באיברי גוף גבריים כרותים, ואיברי גוף נשיים חשופים. מי שבנה על סאגה מתמשכת הסתפק בשני סרטים בלבד (לסיקוול מ-1984 קראו "קונאן המשמיד"). השנה הגיע השלישי בדמותו של "קונאן הברברי" - ולא שיש לכך איזושהי הצדקה.
הסרט המקורי התבסס על מיזוג לא בהכרח אורגני בין ספרות הפאלפ של הווארד המשוגע (סבל ממגוון של מחלות נפש) לבין כתבי פרידריך ניטשה. סטון ומיליוס רקחו מכך בליל טראשי של אלימות. מרקוס ניספל - הבמאי הגרמני של הגרסה החדשה - לא למד מכשלי הסרט המקורי, ואף אימץ אותו כהשראה, כנקודת התייחסות. כך שהוא לא מחדש דבר, רק נובר עמוק יותר בתוך הבוץ הטובעני של הברברת הברברית האלימה ומשוללת התובנות.
בעוד שלרשות מיליוס, עמד בזמנו שוורצנגר "מר אולימפיה" המהולל דאז, ניספל נדרש לתפור את דמותו של קונאן על פי מידותיו ג'ייסון מומואה (ובן זוגה של ליסה בונה). ממדי גופו המרשימים של השרירן הסמואי אולי מתאימים, אולם הוא אינו ניחן בכריזמה של שוורצנגר (ספק אם אזרחי מדינת הוואיי מולדתו ייבחרו בו כמושל אי פעם) והוא גם לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות - ממש כמו הסרט. זאת בניגוד לארני, שכטירון קולנועי הוסיף אלמנט קאמפי לדמותו של קונאן.
קונאן קשיח
"קונאן הברברי" של 2011 נפתח באקספוזיציה זהה לזו של הגרסה המקורית מלפי 29 שנים. "בין הזמן בו הים גמע את אטלנטיס לעליית של בני אריוס (רוצה לומר בני הגזע הארי)" אומר הקריין ומנסה למקם אותנו בקורות עולמנו שלנו, או בשיקופו כמיתולוגיה עתיקת יומין. עם זאת, העלילה עצמה שונה לגמרי בין שתי הגרסאות.
בגרסה החדשה קונאן נולד בשדה הקרב, לאחר שבטנה של אמו ההרה בותרה במהלך אחת הפשיטות על הכפר בו דרו בני משפחתו הסימריים. מאז לידתו גדל קונאן בחסות אביו, מנהיג השבט הנועז (רון פרלמן). הילד הצעיר מתחנך על ברכי מסורת הקרב הסימרית הנוקשה וחסרת הפשרות. הוא לומד להילחם בעוז, ואף לקבל כל איום או הזמנה לקרב בשיוויון נפש. הוא נהנה לרקוד על הדם.
אולם כשהכפר מותקף שוב על ידי כנופיה אכזרית ובה נציגים של השבטים הברברים, הסימרים מוכרעים וקונאן צופה באביו הבלתי מנוצח מת מוות אכזרי. הוא לומד כי בראש הכנופיה עומד רודן פוטנציאלי (סטיבן לאנג), שמבקש להעלות מהאוב כוח אפל באמצעות מסיכת עצמות, שמרכיביה הוסתרו על ידי ראשי השבטים, ועתה הוא מבקש לשחזרה. כדי לעשות כן, הוא מתבקש לתור אחר נערה טהורת דם, ולהקריבה. משימה קשה, אולם לצדו עומדת בתו המכשפה מאריק (רוזי מקגוואן).
השנים עוברות וקונאן הופך להיות פרא אציל, חטוב ושרירי, וגם מוסרי ורב חמלה. זה לא כל כך משתלב עם שאיפת הנקם, אשר מניעה אותו. הוא שקוע בחיפוש אחר רוצחי אביו וכשהוא מגלה את זהות מנהיגם, הוא יוצא לוונדטה שטופת דם. הנקמה היא כמובן אישית, אך מקבלת בסרט הצדקה חיובית ויש בה ברכה לעולם, מכיוון שהיא מכוונת נגד אנשים לא ממש נחמדים. וגם די מכוערים.
כמובן שדרכו מצטלבת בתמרה טובת מראה (רייצ'ל ניקולס), שהיא במקרה גם אותה נערה טהורת דם, שהרעים מבקשים לבצע בה שחיטה כשרה. כדרכם של ברברים, קונאן מתייחס לנשים כמו בובות מין נטולות תכלית וכך גם במקרה של תמרה אהובתו. בעולם קדום ושוביניסטי זה, שחרור האישה יכול להתבצע רק כביטויים של אלימות ואכזריות גברית, כמו אלו של מאריק.
בין שובניזם לפשיזם
אבל הזלזול בנשים, אינו הבעיה הקשה ביותר של הסרט - שהוא שיר הלל לאלימות, לנקמנות וליצריות. ניתן אולי היה לטעון כי הסרט מלגלג על ההתחסדות הפציפיסטית האופיינית לעת המודרנית, אולם אם יש שמץ של דיון בסוגייה זו, הוא טובע בשלוליות הדם או מתנפץ ביחד עם הגולגלות המבוקעות, שמותיר הסרט מאחוריו. קצת כמו סרט אימה נטול הומור. מי יכול ליהנות מכך? צופים בעלי נטיות סאדיסטיות, או שמא דווקא מזוכיסטיות.
הסרט הוא קלישאה מיתולוגית שחוקה וצפויה מראש. האפקטים והתלת ממד לא מחפים על הרדידות של הסרט, שטעון באנרגיות שליליות המניעות אותו.
יש בו גילויים רבים של פשיזם, כסחף יצרי מלא תשוקה לגוף הגברי, למצ'ואיזם ולאלימות כמחווה מענגת, הקוראת תיגר על הסדר חברתי מבלי להציע אפשרויות תחליפיות על פי איזשהו רציונל. הגיון, שיקול דעת, ריסון? תנו לנו נקמה במקום כל אלה. בשביל זה אנחנו חיים. כך לפחות על פי ניספל.
הבעיה היא שבניגוד לשנות השמונים, ביטויי האלימות שבקונאן מודל 2011 כבר לא ממש מדגדגים לצופים. הרף עלה ואיתו הקיבולת שלנו לזוועות שכאלה, במיוחד בצורה הפשטנית שלהם. כך שאין להתפלא על הכשלון הקופתי של הסרט בארצות הברית (עשרה מיליון בשבוע הראשון הוא הכנסה זניחה לסרט תלת ממד). מוות חסר סיבה? יש להם מספיק מזה ברחובות.
