מאיר אריאל: הנביא החילוני האחרון

מאיר אריאל היה אחד מגדולי הכותבים של המוזיקה הישראלית, אם לא ה-. הוא הציג שילוב מדהים ובלתי אפשרי של שנינות וסרקזם עם חום אנושי, שפה גבוהה עם סלנג מטריף וחילוניות קיבוצניקית עם שורשים עמוקים בזמן.

עוד באותו נושא:

שרים מאיר אריאל - חידון ופרסים

כמלחין, לעומת זאת, היו לו את רגעי הקסם שלו, אבל הוא השתמש במנגינה בעיקר כמצע רך למילים. ולא תמיד מוצלח. וכמבצע... בואו נאמר שכמי שצבר הרבה שעות טיסה בהופעות מעוטות הקהל של מאיר, אני זוכר הרבה רגעים מונוטוניים, ששיוועו לזמר כריזמטי.

לא פלא שבחייו, מאיר אריאל נחשב תמיד (ובצדק מוחלט) לאחד מיקיריה של הברנז'ה המוזיקלית, ולחצי נביא חצי אלוהים בעיני מיעוט מובחר בעיני עצמו (כולל הח"מ), אבל עבור הציבור הרחב הוא נותר יציר שוליים, שלא ידע כמעט הצלחות מסחריות, לפחות כזמר.

והנה, דווקא אחרי מותו הוא הלך וצבר מעמד של אייקון, שכמעט כל האלמנטים במוזיקה הישראלית משחרים לפתחו כדי לזכות בלגיטימציה. ההופעה השנתית לזכרו, הנערכת בכל קיץ, עדיין מושכת את גדולי השמות במוזיקה הישראלית, כולל הריטואל הקבוע של "בוא נביא כמה שמות לא צפויים, כדי להראות כמה מאיר היה גדול". ע"ע נינט, בעידן הטרום אלטרנטיבי שלה, או משה פרץ במופע שיתקיים בשבוע הבא.

נינט במופע של מאיר אריאל. אחד השמות הלא צפויים(צילום: חגי אהרון)

כבר כתבתי לא פעם על תחושת אי הנוחות שמתעוררת לנוכח הפיכתו של מאיר אריאל לסוג של אל ועל העובדה שאם כבר למות, אז לפחות לצד חברים טובים כמו שלום חנוך, יהודה עדר ויואב קוטנר, שמתוך הכוונות הכי טובות בעולם יצרו פה מיתוס, שספק אם ידע בכלל שהוא כזה. שלא לדבר על מפעל ההנצחה המגלומני - והלפרקים מביך - של האלמנה, תרצה אריאל.

אבל כעת, 12 שנה אחרי מותו, כבר אי אפשר לתלות את המסורת הוותיקה הזו - במונחי עולם המוזיקה הישראלית - רק בפרוטקציה, או בשיגעון של אישה אחת. וגם סיבות קונספירטיביות פחות, כמו הערכה או הערצה, לא יספיקו.

תרצה אריאל ויואב קוטנר במופע. נוצר מיתוס, שספק אם אריאל ידע שהוא כזה(צילום: חגי אהרון)

לא, הנהירה החוזרת ונשנית של מיטב אמני ישראל לערבי ההצדעה האלה, נובעת מחור ענקי שנפער עם מותו, ועדיין לא התמלא. שכן משקלו של מאיר אריאל בתרבות ובמוזיקה הישראלית היה גדול בהרבה מסך שיריו.

הוא היה הנביא החילוני האחרון. אדם ששילב בצורה הטבעית ביותר בין התלתלים והסנדלים של קיבוץ משמרות, לרזי הדת היהודית שבהם שלט והתעניין. מישהו שמעולם לא חשש להביע את דעותיו גם כשחטף עליהן. ואולי היוצר היחיד בתחום המוזיקה - בניגוד לאזורי הספרות, התיאטרון והקולנוע, המשופעים ביוצרים דעתניים - שבאמת היה חשוב לך לשמוע את דעתו. על כל דבר. כשאני מדבר על דעתנות, הכוונה היא לא לפובליציזם או לנכונות להתייחס בפומבי לכל אירוע רגעי, אלא להשקפת עולם. נטועה עמוק, מנומקת, חפה מגימיקים.

למרבה הצער, כמעט אף מוזיקאי ישראלי גדול לא יכול להיכנס לוואקום הגדול הזה שנפער עם לכתו של מאיר. שלום חנוך העדיף להסתגר. שלמה ארצי, עם כל הכבוד לשואו של מחאת האוהלים, הוא יאיר לפיד של המוזיקה, עם מקום טוב באמצע. ברי סחרוף חזק בצלילים, פחות בדיבורים. חוה אלברשטיין דווקא ניסתה, אבל נתפסה כקיצונית מדי מבחינה פוליטית.

היחיד שיכול היה להיכנס לנעליו של מאיר אריאל, בכל הנוגע לדעתנות שמתכתבת עם כל פלגי הישראליות, היה אהוד בנאי. אלא שהוא עבר מחנה (ואגב, יכול מאוד להיות שלו מאיר אריאל היה עדיין איתנו, גם הוא היה חמוש היום בזקן ובציציות. אבל המוות שימר אותו כקיבוצניק הנצחי, הלועס גבעול בצל עלי בננה).

שלמה ארצי וחוה אלברשטיין. הוא באמצע, היא נתפסת כקיצונית(צילום: רפי דלויה)

כך שלמעשה, הנהירה הבלתי פוסקת של מוזיקאים ישראלים בעקבות מאיר אריאל משולה להשתוקקות של הציבור החילוני כולו למנהיג רוחני. עמוס עוז היה שם פעם. אברום בורג כיהן כמועמד אטרקטיבי למשך שתי שניות. וגם

מאיר אריאל שלנו, יפה הבלורית והתואר. האיש שגם שחרר את ירושלים, וגם ירד על זה כסאח (בדומה לנביא חילוני אחר, יענקל'ה רוטבליט, שהלך לאיבוד עם השנים, בזגזוג מרהיב של דיעות ועמדות).