אקספרס של אצות

במונית משדה התעופה של אילת למסוף הגבול בטאבה דיפדפתי בדרכון כדי לבדוק מתי היתה הפעם האחרונה שחציתי את הגבול הזה. חותמת דהויה שהוטבעה בדיו סגול על דף כחול העלתה שעברו בדיוק שש שנים. יותר מחצי עשור של יובש שבמהלכו נעצרו הנסיעות שלי דרומה באילת.

גל חום כבד רבץ על העיר מחוץ לחלון של המונית הממוזגת. ליד הגדר של חניוני המאזדות בנמל העלו שני שוטרים פליט סודני לניידת. נהג המונית סיפר שסודנים מותשים באו ברגל מההרים באותו בוקר, דפקו אצל חבר שלו על הדלת וביקשו לשתות מים. חשבתי עליהם, חוצים את מדבר סיני ברגל בדרך לעתיד טוב יותר בארץ המובטחת. אותה ארץ שאני כל כך שמח לברוח ממנה, למרות האזהרות הרשמיות, לסופשבוע אחד שמטרתו לטמון את הראש בכחול.

איום קונקרטי גבוה מאוד. זאת השורה התחתונה באזהרת המסע של המועצה לביטחון לאומי המכוונת לנופשים בחצי האי סיני. כתוב שם שארגוני הטרור והסייענים הבדואים שלהם מתכננים לחטוף ישראלים שעושים בטן־גב־שאכטה־שנורקל, ולהשתמש בהם לצורכי מיקוח. לא כתוב שם שאם יחטפו אותך ייקח שנים עד שמישהו ייזכר להתמקח עליך.

בתמונה: יאכטה בחופי סיני. אחר כך: שאכטה בחופי סיני(צילום: בועז סמוראי)

בחורף האחרון, כשההמונים נאספו בכיכר אל־תחריר כדי לשלוח את שלטונו של חוסני מובארק לעולם שכולו טוב ואת מובארק עצמו למעצר בית בשארם א־שייח, משרד החוץ הוסיף אזהרה משלו. שאר העולם הגיב באופן דומה, ונכון לעכשיו מצרים ריקה מתיירים, להוציא כל מיני איתי אנגלים וכמה רוסים שלא שמעו חדשות. נהג המונית חקר אותי בסקרנות של עד־לעתיד בחקירת חטיפתי בידי האיום הקונקרטי: מי אני, מאיפה בארץ, מה יש לי לחפש בסיני. הוא לא מסיע הרבה אנשים לטאבה בזמן האחרון. מה רע באילת, הוא רוצה לדעת, ואני לא רוצה אפילו להתחיל לענות.

האיש שמאחורי ההגה נרגע רק כשאני מספר לו על ספארי הצלילה. אם אתה ישן על סירה זה הכי בטוח, הוא אומר בקול בוטח ומוסיף ביובש: אבל כשאתה במים דיר באלאק. אל תעיז למצמץ. שלא יתפוס אותך כריש.

עשרות פעמים ביליתי על החופים ובהרים של סיני, ברגל וברכב, על גמל או על מזרן ים. תמיד בדרך להרפתקאות, תמיד בידיעה שמאחורי הגבול ממתין החופש המוחלט, נטול טכנולוגיה מיותרת, עטוף בפשטות מדברית וטובל בים הכי עשיר שאני מכיר. נסעתי בכל הזדמנות שהיתה לי, לפעמים פעמיים בחודש, ותמיד חזרתי עם ראש שעובד כמו מנוע אחרי אוברול. חלק ונקי, שקט מרעשים ומתקתוקים, לא שורף טיפה מיותרת של שמן. בפעם האחרונה שלי בחצי האי, קצת אחרי הפיגוע הנוראי ההוא בהילטון טאבה, דאגתי למזרן ים בכוננות מלאה למקרה שמחבלים ינסו להשתלט לי על החושה. במים, חשבתי גם אני, זה הכי בטוח. את הנסיעה הבאה ביטלתי ברגע האחרון כשהבנתי שהפחד משמיע קולות שמפריעים לשקט. מאז עברו שש שנים. התגעגעתי.

(צילום: בועז סמוראי)

נסעתי בעקבות שמועה עיקשת שגובתה במידע מוצק ממקורות יודעי דבר: מיטב אתרי הצלילה במצרים, חלקם מהעשירייה הראשונה בעולם, עומדים בשיממונם כבר חצי שנה. וכשמדובר בטיול ימי, אין טוב יותר מעזובה מוחלטת. השוניות לא עמוסות, אתה לא צולל בתוך מרק של בועות שפולטים צוללים אחרים.

זאת דרכו של עולם, אני מניח: יש תנאים תת־מימיים שרק רעידת אדמה יכולה לסדר.

אולי זאת רק הונאת פירמידה

מעבר הגבול היה שומם. רק קבוצת הצוללים שלנו ושלושה מהמרים צעירים, בדרכם לחרוך את שולחנות הפוקר בקזינו של המדינה השפויה שמעבר לגדר. השוטרים במדים הלבנים ממש שמחו לקראתנו; סוף סוף מישהו עובר במדבר הזה.

הרחק מכיכר אל־תחריר, במקום שבו מפרץ סואץ ומפרץ אילת פוגשים את שאר הים האדום, נמצאת שארם א־שייח. כמעט כל גוף המים שסביבה נכלל בשמורת הטבע הימית של ראס מוחמד - אחת מהשמורות המגוונות בעולם, אם כי לא מהשמורות שבהן. בשנה רגילה נוהרים לאזור עשרות אלפי צוללים באדיקות של עולים לרגל, משוטטים בקרבי ספינות טרופות, שוזפים את עיניהם בשוניות צבעוניות, וזוכים להצצה אל פלאי טבע שנעשים נדירים בכוכב הגווע שלנו. השנה, בעקבות מהפכת הפייסבוק וכל האזהרות הרשמיות ההן, הצוללים לא באו והעולם התת־ימי נעזב לתקופה ארוכה שהפיחה בו חיים חדשים. סיכם את זה יפה אילן ורד, אחד מהמקורות יודעי הדבר ומי שמארגן כבר שנים טיולי צלילה בסיני: מהפכות, הוא אמר, עושות כל מיני דברים לאנשים. אבל לטבע הן עושות רק טוב.

בצד המצרי המתינו לנו מיניבוס תיירים ומאבטח חמוש בחליפה שחורה. הוא, שיהיה ברור, על תקן ציוד חובה: השלטונות המצריים מחייבים קבוצות שמגיעות מישראל לשכור מאבטח אחד לפחות, על כל צרה שלא תבוא. שלנו התחיל להרוויח את לחמו ביושר כבר בדרך לשארם, כשנימנם בראש שמוט לצד הנהג.

(צילום: בועז סמוראי)

כעבור שלוש שעות של נסיעה לילית, אינספור נקודות ביקורת של המשטרה המצרית וגמל אחד שהגיח מהחושך וכמעט שלח אותנו לעזאזל, האיש בחליפה התעורר. באותה שעה כבר חלצנו נעליים ודילגנו ממזח העץ במרינה של שארם אל השטיחים הכבדים של היאכטה. אחרי תדריך קצר שהשמיעה הגר, מדריכת הצלילה שהובילה ביד רכה את הספארי, נשלחנו אל ההפתעה הראשונה בטיול הזה. היא חיכתה לא במעמקי הים, אלא מאחורי דלתות עץ כבדות.

אולי זה חוסר המזל שלי, אבל בכל הפעמים שישנתי על המים זה היה בדוחק, בצפיפות, על דרגשים צרים וצמודי קיר או על דרגשים קצת יותר רחבים שיכולים לאכלס שניים בתנאי שהם ישנים כמו ילדים בסרט ערבי, בשיטת הראש־זנב. היאכטה הזאת באה מסרט אחר: סלון פנימי מדופן עץ וממוזג עם מסך פלזמה ענק ופינת קפה ומקררי משקאות, סלון חיצוני שצופה אל הים מהקומה השנייה, סיפון שיזוף על הגג, וירכתיים מזוודים בכל ציוד הצלילה האפשרי. ארבעה סיפונים ו־27 מטר של תענוגות. בקבינה שבה השתכנתי יש מיטת קומתיים נוחה עם חלון רחב שמשכיב את הנוף לצידך, ארון, תא שירותים ומקלחת. וזה עוד נחשב אצלם לחדר קטן.

את הקפה הראשון של למחרת בבוקר עשיתי תוך סקירת הסביבה מאחת הספות שבסיפון העליון. ספרתי עוד חמש יאכטות צוללים מאוכלסות שעגנו לצידנו על המזח, ובעצם זהו: עשרות הסירות האחרות עמדו ריקות, קשורות בחלקים שונים של המעגן. שיממון כמובטח.

בבקרים כתיקונם, זה המקום שממנו מפליגים אלפים לטיולי ספארי של כמה ימים או לגיחות צלילה חד־יומיות בשמורה הכחולה שמסביב. כמו שאר ענף התיירות המצרי, זה שמתזז בין הפירמידות לנילוס, גם המרינה הזאת היתה עד לא מזמן מכונה עסוקה ומשומנת שהזרימה ים של כסף זר לקופת המדינה: בסוף השנה שעברה, כשהכתובת התנוססה רק על קירות הפייסבוק של מארגני המהפכה, משרד התיירות המצרי העריך שעד סוף 2011 יבקרו במדינה 14 מיליון תיירים. השנה עוד לא הסתיימה, אבל ברור מה שווה ההערכה הזאת. לפי האומדנים המקובלים, המהפכה הסבה לכלכלה המצרית הפסדים של כ־1.5 מיליארד דולר - ושיהיה ברור, זה מענף התיירות לבדו.

(צילום: בועז סמוראי)

בחנות המזכרות שבחוף, לצד הטי־שרטים עם התמונות של הדולפינים והכרישים, תלויות גם חולצות המרצ'נדייז של המהפכה. הכיתובים אופטימיים - "היום שבו שינינו את מצרים", "גאה להיות מצרי", "מצרים חדשה" - אבל כל מי שאפגוש בימים שאחרי אותו קפה של בוקר יספר שבינתיים אין חדש במצרים. האורגזמה הלאומית השאירה אחריה עם עייף ומיואש שמחכה למישהו חדש שיבוא ויחליט מה טוב בשבילו. בסוף הקיץ יתקיימו בחירות, ואז עשוי מצבה של המדינה להשתנות לטובה. אני כותב "בסוף הקיץ" כי זה יקרה בספטמבר או באוקטובר - הקודקודים עוד לא סגורים על זה נכון לכתיבת שורות אלה - ו"עשוי" כי לך תדע.

עד הבחירות, מצרים היא מדינה בהמתנה. ספינה של 80 מיליון עבדים שהתמרדו והדיחו את רב החובל, אבל נתקעו בלב ים בלי אף אחד שיודע לתפעל את גשר הפיקוד.

איים בזרם

על היאכטה שלנו התנהלו הדברים כסדרם. מישהו הכריז שארוחת הבוקר מוכנה, והספארי יצא לדרך בהרמת עוגן ובהורדת פול מצרי, חביתות, סלטים ופנקייקים.

סוף שבוע עמוס ציפה לנו: שלוש צלילות בכל יום, ואחת בכל לילה. אחמד, הקפטן כהה העור והגבוה שמזכיר באופן חשוד שחקן די מפורסם שמרחיב בלונדיניות בסרטים מסוימים, הפנה את חרטום היאכטה צפונה אל עבר מיצרי טיראן. צוואר הבקבוק שסוגר על מפרץ אילת מדרום, ושחסימתו בידי המצרים ב־1967 היתה מהסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים, הוא לא רק נכס אסטרטגי: זרמי המים שנכנסים ויוצאים מהמפרץ עם הגאות והשפל מגלגלים איתם המון מזון. וכמו בכל מקום תחת השמש, גם כאן מזון שווה חיים.

ירדנו מהיאכטה והתחלנו להעמיק אל הפוסטר הצבעוני שמסביב ל"גורדון ריף", השונית הדרומית מבין ארבע שחוצות באלכסון את המעבר הימי הצר. זה מקום שברא מעצב עולמות אחר לגמרי מזה שאחראי לבריאת העולם היבש שלכם: את פנינו קיבל שפע מסחרר של דגים, סרטנים, צדפות, צלופחים, כוכבי ים, תמנונים, קיפודים, ועוד ערב־רב של בעלי חיים שמצאו לעצמם בית בין היצורים הבאמת מוזרים שחיים על השונית. האלמוגים.

צללתי מעל מטרופולינים שלמים שלהם. ראיתי אלמוגים בכל צורה אפשרית וצבע בלתי אפשרי: כאלה שנראים כמו מוח צהוב. כאלה שנראים כמו פרחים לבנים. נוצות שחורות. כדורי פינג־פונג אדומים. רשתות לולים כתומות. כרוביות סגולות. גבעולי ענק של ברוקולי כחלחל. כל הסופרמרקט הזה יושב שם בערבוביה של ציור אבסטרקטי ובשלווה של פסל. למען האמת, קצת קשה לקבל את זה שמדובר בבעלי חיים ולא במשהו ממחלקת הדומם או הצומח; הרי חלקם יכולים להשתלב בקלות במערת הנטיפים או להופיע בעיתון תחת הכותרת "חדש ממכון וולקני: הכלאה בין חציל לקיר גבס". אבל ככה זה כשהאוכל שלך גדל בתוכך או נתפס בזרועות הציד שלך, ואין לך שום צורך ברגליים - או כנפיים, או סנפירים - בשביל לרדוף אחריו.

(צילום: בועז סמוראי)

את מגוון הצבעים שלהם, וגם את המזון והחמצן שהם זקוקים לו, האלמוגים מקבלים מאצות מיקרוסקופיות שהם מגדלים בתוך גופם. אלא שבשנים האחרונות החלה לתקוף את השוניות ברחבי העולם תופעה שנקראת "הלבנת אלמוגים", או "בליצ'ינג" (מלשון בליץ', שזה בתכלס אקונומיקה). ואל תיתנו למינוח הצח כאבקת כביסה להטעות אתכם: מדובר בקטסטרופה. התחממות מי האוקיינוסים הפרה את האיזון העדין במערכת היחסים שבין האלמוג לאצה שלו, וגרמה לאחרונה לצאת לחפש לעצמה בית קריר יותר. התוצאה המיידית של בריחת האצות ההמונית הזאת היא אלמוגים חיוורים, רעבים וצמאים לחמצן, שבסופו של דבר גוועים ולוקחים איתם מהשונית גם את שאר החיים.

בית קברות. אין דרך אחרת לתאר שונית שעברה בליצ'ינג. מיליון מצבות לבנות, מיליון אנדרטות לזכר חיים שאינם עוד. השוניות במצרי טיראן עדיין שוקקות חיים, אבל הביקור בהן הוא בהחלט מסע אל עומק הקלישאה של עולם הולך ונעלם.

תחושת ה"הזדמנות אחרונה לראות" גורמת לצוללנים רבים להתביית על האלמוגים, ובתדריך שלפני הצלילה התבקשנו יותר מפעם אחת לא להיתקע עם העיניים עליהם אלא להציץ לפחות מדי פעם לעבר הים הפתוח כדי לנסות לאתר שם חיות גדולות - דגי ענק, כרישים או דולפינים. אבל את החיה הגדולה הראשונה שלנו, צב ים בגודל של שולחן קפה, פגשנו דווקא בין האלמוגים.

(צילום: בועז סמוראי)

נוכחותה של החיה הביישנית הזאת בסביבת השונית היא תוצאה מובהקת של מיעוט הצוללים באזור: צבי הים, בניגוד לאלמוגים ולשאר שוכני הריף, מסוגלים לגמוא מאות קילומטרים בשחייה. הם לא נשארים במקומות המוניים שמלאים בהבזקי מצלמות ובסנפירי גומי. כן, מהפכות עושות טוב לטבע.

את הזמן שבין הגיחות אל המעמקים, שנועד למילוי המצברים ולדחיסת מכלי הצלילה, העברנו במנוחה או בארוחה או בשיחה על נפלאות הצלילה האחרונה. העיניים סופגות וסופגות, וחוסר היכולת להתבטא במילים תוך כדי שהייה במצולות צורב במוח כמויות אדירות של מידע שגורם לפה לא להפסיק לדבר. 

באחד מהרגעים היבשים האלה, כשהים נצבע בסגול הפסיכדלי של שעת השקיעה, ישבנו על הסיפון העליון ונזכרנו כל אחד במקומות הרחוקים שלו. דיברנו על צלילות וטיולי גלישה באיים המלדיביים ובסרי לנקה, על שוניות שלמות שנהרסו בצונאמי, על דולפינים ועל לווייתנים. אתם יודעים, מי שבליבו הים וכל זה.

בסיומה של שיחה הופנו כל העיניים דרומה, אל קו האופק של הים הסגול. ובדיוק אז, כמו לפי הזמנה, הבליח מהמים דולפין. הוא דפק פליק־פלאק באוויר ונחת בשפריץ אדיר. תוך שתי דקות היינו על סירת הזודיאק, בדרך למופע אקרובטיקה של להקת הדולפינים המקומית. לא דרך רעה להעביר שקיעה.

אנחנו כאן שוחים לרגע

בצלילת הלילה הראשונה, לאור אלומת פנס, תשומת הלב עברה מהאלמוגים אל שאר שוכני השונית: צלופח לבן עם נקודות שחורות שנראה ממש כמו נחש מים, וגם מתפתל כמוהו על הקרקעית החולית. סרטן נזיר שמתגורר בתוך קונכייה ענקית בצורת חרוט, מהסוג שבשנות ה־70 היה המזכרת מספר אחת של החוזרים מחופשה בסיני. על האלמוגים עצמם צצו ונעלמו לסירוגין שלל תולעים רב־זיפיות, יצור צבעוני ומיניאטורי שקודח לעצמו חור על פני האלמוג ושולח משם מין מנקי מקטרות שנועדו לציד מזון. מתוך המערות שעל הסלע הציצו דגים, וצדפות ענק נפתחו לאט ונסגרו מהר. באזור המואר שבירכתי היאכטה התקבצו להקות אדירות של דגי חלילן ארוכים ודקים, אקורד אחרון של שפע לפני היציאה מהמים.

באותו לילה היינו ספינת הספארי היחידה שעגנה על שוניות מצרי טיראן. הקפטן אחמד, שגר בא־טור - בערך 100 קילומטר צפונה משארם על מפרץ סואץ - נזכר בשבילנו בימים היפים. הוא הצביע לעבר נקודות שונות בחושך שמסביב, וספר כמה סירות אמורות לעגון כאן בלילה כמו זה: פה חמש. שם שלוש. איפה שאתה רואה את המגדלור לפחות עוד חמש. כמה סירות אחת ליד השנייה זה חאפלה קטנה: משמיעים מוזיקה, שותים, מעשנים, קופצים למים. וכמו שהוא סיפר על כל זה בהתלהבות, ככה אני התחלתי להבין איזה מזל שבאנו כששקט.

למחרת, עם אור ראשון, דילגנו מהגורדון ריף לצלילת בוקר בשונית הקטנה מבין הארבע: ה"תומאס". בצידה המזרחי פעור קניון עמוק, ואנחנו צללנו מעליו ואז ירדנו אל מתחת לאחת מהקשתות שסוגרות עליו. גם כאן יש משטחים של אלמוגים ככל שהעין משגת, ועננים של דגים קטנים שבורחים מדגים טורפים עבי כרס וכסופי קשקש שבכיף הייתי שם על הגריל. כשעלינו על הזודיאק ועשינו את הדרך חזרה אל היאכטה בחסות גלי שפל אדירים, ראינו צב ענק נוסף שלוקח אוויר על פני המים לפני ירידה אל המצולות. תחי המהפכה.

(צילום: בועז סמוראי)

בצהרי אותו יום, לצידה של שונית ארוכה שנקראת "וודהאוס", ירדנו לצלילת הזרם המשמעותית הראשונה שלנו. הקטע בצלילה כזאת הוא לנצל את הזרם שרץ לאורך השונית כדי להתקדם; אתה כמעט לא משתמש בסנפירים, רק פורש ידיים לצדדים או מותח אותן לפנים בתנוחת סופרמן ועף מעל הנופים המטמטמים. צלופחי מורנה אפורים שמציצים מהמערות שלהם בוהים בך

 בהשתאות, זהרונים מפוארים מנסים לברר מה פשר הצל הענק שחולף מעליהם, ודגי שושנון - הכתומים־לבנים האלה שכולם קוראים להם נמו - מתמזמזים עם שושנת הבית האדומה שלהם ודואגים שלא תשלח יד. קיבינימט, אי אפשר שאיזה עולם אחר ילך וייעלם?

שוב היינו בתנועה, הפעם לעבר הלגונה הדרומית של האי טיראן, שם הטלנו עוגן לעוד לילה בלי אף סירה באופק. בשלב הזה שמתי לב שלבישת החליפה ופשיטתה עברו לאוטומט: הצוות של החברה המארגנת "וויילד דייב" (כן, הכותב היה אורח וכולי) נמצא שם בכל רגע כדי לעזור; הם מושכים למענך ברוכסן הגב של החליפה, עוזרים להשחיל את היד אל תוך מאזן הציפה, מגישים לך את הסנפירים, והכל ביעילות של מקפלי מצנחים. פינוק.

אחרי ארוחת ערב הדשנה של שישי, תוך כדי טורנירים של שש־בש על הסיפון העליון עם מדריך הצלילה המצרי יאסר, סיכמנו שאי אפשר לסגור את העניין בלי מפגש עם חיה גדולה באמת. יאסר אמר שרואים הרבה כרישים באזור מאז שאין עומס של צוללים. זה עניין של מזל, הוא חייך, ולכם יש מזל בשפע: כרישים אוהבים ישראלים.

יאסר צחק, אבל אני נזכרתי בגל תקיפות הכרישים שהשתולל לא רחוק משם כמה שבועות לפני המהפכה, ובתיירת ההיא שננגסה למוות מול חופי שארם. מושל דרום סיני טען אז שסוכנים של המוסד שלחו את הכרישים כדי לחבל בתיירות. אילו רק ידע האידיוט הזה מה יקרה חודש אחר כך.

שחר של ים חדש

בשבת התעוררנו מוקדם וחנינו מול השונית הצפונית, ה"ג'קסון", שמקבלת את כל הזרמים שיוצאים בבוקר ממפרץ אילת. פלמידה של יותר מ־15 קילו, עם גב כספית כחלחל שנצץ בקרני השמש הראשונות, התקדמה אלינו לאט מתוך הכחול. היא שחתה מעדנות נגד הזרם, משחרת לטרף שיבוא מהכיוון הנגדי.

המחוג הכתום של מד העומק הראה 23 מטר. הפלמידה נעלמה בחזרה אל הצללים הכחולים ואנחנו המשכנו לצלול צפונה, נישאים על הזרם. כמה דקות אחר כך הבחנתי בתנועה חשודה של חיה גדולה בעומק.

הוא שוטט בערך 20 מטר מתחתינו כמו כלב בטיול שחרית, עוצר מדי פעם לרחרח סלעים על הקרקעית החולית. כריש. לא גדול, אפילו לא בוגר, כזה שלא מזכיר ולו סצנה אחת מ"מלתעות". אבל ראבאק, כריש. וכיאה לטורף־על, הוא התעלם לחלוטין מנוכחות הצולל פעור העיניים שעקב אחריו בהתרגשות מלמעלה.

עסק לא פשוט ההתרגשות הזאת. אתה מת לשתף את הסובבים אותך בחוויה, לצעוק "כריש" ולו כדי לוודא שעוד מישהו רואה אותו ולא תהפוך בעל כורחך לאחד מהאנשים האלה שמפזרים סיפורי דגים חסרי כיסוי, אבל הפה שלך סתום בווסת שמספק לך אוויר דחוס וחיוני - מה שמשאיר לך רק את תנועות הידיים

 כאמצעי תקשורת. למזלי הבחין גם יאסר בגור הכרישים, הקיש בסכין הצלילה על מכל האלומיניום שלו, מתח את כף ידו הימנית מעל הראש כדי לדמות את סנפיר הגב, ואז הצביע לכיוון התנועה של הטורף הצעיר.

כן, כף יד מתוחה מעל הראש פירושה כריש. בכל אחד מהתדריכים שלפני הצלילות חזרו על הסימון הזה, ובכל זאת היה מי שפיספס אותו לטובת גלישה במורד הזרם תוך בהייה באלמוגי המניפה הענקיים על הריף המשגע שמשמאל.

זה היה הכריש הראשון שלי, ומתחת למסכה כמעט בכיתי מהתרגשות. לפי הפס הכהה על סנפיר הזנב יכולתי לדעת שזה כריש שונית אפור, לא משהו נדיר - למען האמת מדובר באחד המינים הנפוצים בעולם - אבל מגע ראשון זה מגע ראשון. ניסיתי לעקוב אחריו נגד כיוון הזרם, וזה הצליח למשך משהו כמו דקה. אחר כך הוא נעלם לתוך הכחול.

בחוכמה שלאחר מעשה אני יכול לומר שטעיתי כשצללתי נגד הזרם בעקבות הבייבי־כריש. הדופק המואץ גרם לצריכת אוויר גדולה, ונאלצתי לעלות בחזרה לזודיאק בערך חצי דקה לפני שכמה צוללים עם יותר שכל ממזל ראו כריש פטישן בוגר באורך של יותר משני מטרים.

טוב, ככה זה בחתיכת ים שהתרוקנה מצוללנים והתמלאה בדגים. אסור אפילו למצמץ.