סוף עידן התאצ'ריזם
הדיור הוא לא הבעיה, הוא סימפטום. השיטה הקציבה לצעירים 20 שנות עבודה לפני שיושלכו לרחוב. הבעיה היא חוסר הביטחון. יש הזדמנות נדירה לתיקון במהפכה לא-אלימה
האירועים הביטחוניים אינם יכולים להשתיק את המחאה החברתית מכיוון שמאחורי המחאה מסתתרת ציפייה לשינוי מהותי של המערכת החברתית והכלכלית ושל סדר היום הכלכלי הקיים. מדובר, בעצם, בשאיפה למהפכה של ממש ולא ברצון לשינוי קוסמטי שיכול לבוא על סיפוקו על-ידי ועדה או להיעלם בעטיים של אירועים חיצוניים. השאלה איננה לכן מה יכול להשקיט את הכעס, אלא האם שינוי עמוק כל כך אכן אפשרי ולאן ניתן להוליך את המחאה היום?
בני דורי כבר חוו מהפכה כזאת - שקטה, לא אלימה ואכזרית - אשר שינתה את חייהם לבלי הכר. במשך 40 שנה מאז מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות ה-80, היתה נהוגה באירופה וגם בארץ שיטה כלכלית שהעדיפה יציבות תעסוקתית וסוציאלית כמגן מפני ההידרדרות שקדמה למלחמה. השיטה הקודמת הסתאבה אמנם במשך הזמן ולקתה בפרוטקציוניזם, אך רבים מהורינו עבדו במקומות מאורגנים שאפשרו להם להתפרנס, לחיות ולהזדקן בכבוד. לעולם לא אשכח את הרגע שבו הפך אבי ז"ל, שהיה פועל בניין ב"סולל בונה" אף שהיה אופוזיציונר מר לשלטון מפא"י, לעובד "יציב" המוגן מפיטורים.
עוד בערוץ הדעות :
- החמצת בגדול ביבי, פעמיים / דוד הראל
- געגועי לג'ורג' בוש / יגאל וולט
- להביט בפני לוחמי השייטת - ולהתנצל / דרור זאבי
- מצרים - ספינה ללא קברניט
/ אפי איתם
את המערכת הזאת שינתה המהפכה התאצ'ריסטית של שנות ה-80 ללא הכר. השקפת עולמה הסדורה נוסחה כ "מדע" ודגלה ב"שוק עבודה גמיש", בדה-רגולציה של הסקטור הפיננסי, בהפרטה של חברות ונכסים בבעלות ממשלתית, ובהקטנה של סובסידיות ושל תמיכות במערכות רווחה. "שוק העבודה" שהנהיגה אופיין בהפרד ומשול אגרסיבי: עובדים חזקים פותו באמצעות חוזים אישיים שבידלו אותם מהעובדים החלשים יותר, ואילו ארגוני העובדים הותקפו בארסיות ונאלמו.
המהפכה התאצ'ריסטית לא היתה "תהליך הדרגתי" ולא "פעלה באחריות במסגרת התקציב הקיים". תוך שנים ספורות הצליחו נציגיה הנחושים להשתלט על מוקדי כוח כלכליים ופוליטיים, על מערכות העיתונים ועל החינוך האקדמי-כלכלי ולהחריב את הסדר הקודם עד היסוד. "שוק העבודה הגמיש", שהשתלט מאז על אורחות חיינו, לא פסח על איש: איש אינו יודע מה יוליד יום ואיש אינו יודע מתי וכיצד ייאבד את מקום עבודתו.
מי יעז להתקומם?
דור ילדינו איבד בהדרגה גם את הכוח לזעוק, לשנות, ולהביע דעה. מי יעז להתקומם? בני המזל שקיבלו עצם דשנה מעט יותר בצורת חוזה אישי? עובדי הקבלן? כולם חייבים להתרפס כדי להתפרנס. בגיל 45-50 ייפלטו רבים מהם ממעגל העבודה, ובשם אותו "שוק עבודה גמיש" ובשם אותה "גמישות ניהולית" ימלאו את מקומם אנשים צעירים יותר, זולים יותר, מסורסים יותר ונכונים יותר למלא את רצון אדוניהם.
הדיור הוא לא הבעיה, הוא סימפטום, הוא סמל. אנשים צעירים בני 25 עד 45 מבינים שהשיטה הקציבה להם 20 שנות עבודה לפני שיושלכו ככלי שאיש אינו חפץ בו. וגם בשנות העבודה, קשה לעמוד על הרגליים. הדירה - סמל הביטחון - הופכת בהדרגה לחלום, חלום בלהות. הבעיה לכן היא לא רק בדיור, במסים, או בעלות הקוטג' - הבעיה היא בחוסר הביטחון ובחוסר התוחלת. הבעיה היא בשיטה.
החלשת הפרטים והגברת התלות היתה רק חלק מן הסיפור. הדרישה לפירוק המדינה מנכסיה היתה החלק השני. התאצ'ריסטים ושמשיהם הציגו את המדינה, כל מדינה, כגוף בלתי יעיל ובזבזני. רק השוק הפרטי, הם שבו ושנו לנו, יודע לנהל כראוי את הכלכלה. שמות תואר מעליבים הוצמדו למשרתי הציבור הנאמנים. הרופא, השוטר, המורה והעובד הסוציאלי הפכו ל"שמנים", ל"פקידים" ולנציגי ה"ביורוקרטיה הלא יעילה" שיש להיפטר ממנה. אוצרות הטבע נמכרו בנזיד עדשים, חסכונות פרטיים תועלו לשוק החופשי ואילו החינוך, הבריאות והרווחה נכתשו.
התאצ'ריסטים הוכיחו שאפשר לקיים מהפכה ולהשלימה תוך זמן קצר וללא אלימות. הם אף גרמו לנו להאמין שכל דרך אחרת הנוגדת את האידיאולוגיה הכמו-דתית שלהם אינה אלא הבל ורעות רוח, בולשביזם קומוניסטי מיושן. גם לאמונה הזאת כמו לתאומתה הבולשביקית קמו הוגים, תועמלנים ומדעני כלכלה שהוכיחו כביכול את תקפותה, אך גם היא איננה בת-קיימא וגם קריסתה שלה, כמו קריסת הכלכלה הבולשביקית היא בלתי נמנעת.
להשיב את נכסי האזרחים
לא ניתן לקיים לאורך זמן כלכלה המבוססת על חובות בסדרי גודל כאלה ובהיקפים שלא נודעו כמותם בתולדות האנושות, מבלי להגיע בסופו של דבר לקריסה של אומות, קונצרנים ומשפחות. גם כלכלת החובות, כמו כל משחק פירמידה אחר, נזקקת לצמיחה מתמדת שתאפשר מחזור והגדלה של החובות הקיימים, וכמו כל משחק פירמידה אחר נגזר גם עליה לקרוס. כך אירע עם מניות הבנקים בשנות ה-80, כך נוהלו עסקי הסאב פריים בארה"ב וכך מנוהל היום כל העולם כולו. לא מדובר על מגזר כזה או אחר, או על כלכלה של ארץ נחשלת יותר או פחות, מדובר בשיטה עצמה.
האם ניתן לסובב את הגלגל לאחור? כיצד ניתן להמשיך את המהפכה מבלי להיקלע לאלימות? היום יש הזדמנות נדירה, כמעט חד פעמית, להשיב לידי המדינה ותושביה את הנכסים שנגזלו מהם בקלות הדעת או בכוונת מכוון. האוליגרכים שלנו יבקשו תוך ימים או שבועות, שנקטין את חובותיהם לציבור. הם יעשו זאת תוך שהם מסתירים מאחורי גבם את בתי הזיקוק וחברות הספנות, מפעלי ים המלח ובריכות המלח, חברות הטלפוניה ומרבצי הגז. אין צורך במהפכה כדי להשיב לידינו את כל אלה, אין גם צורך באלימות.
לראשונה ולא רק בישראל, יכול הציבור הנחוש לתבוע מחדש את זכויותיו בנכסיו המופרטים. המדינה ו"המוסדיים" לא יעזו היום לנסות ולהציל את הטייקונים, מבלי ליהנות מהסכמה ציבורית רחבה. השבת נכסי האזרחים והתשתיות חייבת להיות הצעד הראשון. משם תהיה הדרך קצרה יותר, להשיב לנו גם מקצת מן הביטחון התעסוקתי והסוציאלי.
אין טעם לתלות את יהבנו בוועדות המוקמות על-ידי השלטון הקיים: ביבי כבר לא ימיר את דתו התאצ'ריסטית. הוא ימשוך זמן ככל שרק יוכל, יחכה לגשם, יחכה לטילים, יחכה למשיח, ישליך פה עצם ושם הבטחה חלולה ויקווה לטוב. אבל משיכת הזמן לא תועיל - לא הטילים יקהו את חוד המאבק ולא הגשם. המאבק על עתיד המדינה רק מתחיל.
פרופ' רוני אלנבלום, האוניברסיטה העברית בירושלים
גולשים מוזמנים להציע טורי דעה: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
