זבל זבל תרדוף

ברמת השרון, המקום בו אני מתגורר באופן זמני רוב ימיי, אין תיבות דואר בבתים. פעם הסבירו לי שהסיבה היא כי בכל בית יש כלב והדוורים מפחדים לשים את הדואר בבתים. לכן, יש במרכז השכונה בניין דואר עם תיבות דואר, וכולם לוקחים משם את הדואר שלהם.

המודעות בתיבה. מישהו צריך אינסטלטור? (צילום אילוסטרציה: טל וינגרטן)

הצרה אצלי החלה כשרצו פעם לשלוח לי תקליטור, או ספר, או חבילת תרופות, לא ממש זוכר. אבל לצורך כך רכשתי לי תיבת דואר גדולה ומרשימה עם חלונית קטנה ושקופה המעידה על תוכנה של התיבה ואם יש בה מכתבים.

• לכל הטורים של גאון ברשת
• עוד תרבות גם בפייסבוק
  

בתחילה באמת הייתי מביט. רואה איזה מכתב, נהנה מן השירות הזה של "עד הבית", ואכן בירכתי את התיבה. הקטסטרופה החלה בהדרגה, מבלי שארגיש, כשביום בהיר ראיתי מן החלונית איזה מין עומס דואר. שמחתי למען האמת לפופולאריות שלי.

כשפתחתי היו לי הודעות מ"דויטש ובניו מדבירים מקצועיים", שיכולים לפתור לי את כל בעיות הטרמיטים שבבית. "דויטש" גם הבטיח לי להרחיק את היונים. אין לי לא טרמיטים ולא יונים בבית. אבל טוב לדעת.

שירותי הדברה. לא תודה(צילום: אליעד שניידר)

גם "ברגר הדברות" שמחפש את קירבתי, הוא למשל נלחם בנמלים ועובד עם חומרים איכותיים בלבד עם ריח טוב ויחסו - יחס אישי. כך נכתב. לצד המדבירים קיבלתי תפריטי אוכל מכל סוג שעולה לכם בראש. סלטים, מרקים, אורז ונודלס מוקפצים, הכול עם תמונות. אפילו ה"יקיטורי סלמון" והירקות צ'ופ-סויי והמנה האקזוטית הופיעו כך לפניי.

במכתבים האישים שבתיבה הוצע לי גם מבצע מרענן על כל מוצרי חברת קוסמטיקה. המלצה שאומרת ש"שווה לחיות בעיר הזאת" ו"שווה יותר להיות חבר במועדון הלקוחות". להודעה זו צורפו צילומים של דוגמנית שמתרחצת. אחר מציע לי בחינות פסיכומטרי, ו"שוק שוק שוק" ו"חדש חדש חדש" מציע לי הכול בזול, בעיקר ענבים שחורים.

"משה המנעולן" ו"איציק האינסטלטור" בצד "הג'חנון המשגע" ו"פיצה פיצוץ" ו"גמליאל שיפוצים"... בחיים לא ידעתי שאני כל כך אהוב וכולם באופן אישי כזה מציעים לי את מרכולתם. רק מה, שמרוב שהתיבה נתמלאה, אין מקום למכתב האחד שלו אני מצפה במשך השבוע.

העניין הזה של הדואר גם עלה לי כסף רב, כי ההוראה לתשלום מכביש 6, בגלל שחדלתי לפתוח את התיבה המלאה, קפצה לי מ-14 שקלים ל-1,400. כי אצלם, בכביש 6, כביש האגרה הפתוח, הקנסות הם בדיוק ביחס לפקקים התוקעים אותך באמצע הדרך כשאתה מתחרט שלא נסעת בכביש החוף הפתוח שאיננו כביש אגרה.

לאט לאט מצאתי את עצמי מוציא את ההצעות המפתות מן התיבה ומפזר לתיבות שלידי. פטנט ידוע בשכונה. בתגובה, כל הרחוב ריכז את כל הניירת שלו אצלי בתיבה וגם בסביבותיה. פעם, ראיתי את מחלק ההצעות ונשבעתי לו שאני לא קורא בכלל את מה שהוא שם בתיבה. הוא הביט בי כאילו השתגעתי, הוא מעולם לא הביט בניירות שהוא שם, לא הבין על מה אני מדבר.

סופה של התיבה

אז הוצאתי את התיבה. בכלל. קרעתי אותה ממקומה עם כמה מדבירים חדשים של חולדות, תיקנים ונמרים, והעלמתי אותה בתוך הבית. אז עכשיו, הדלת שלי מלאה במדבקות עם מגנטים וכל מיני תליונים מכל סוג אפשרי שמציעים לי: "לחם שום חינם", "לחמניות חמות על הבוקר", "אדוני ישמור צאתך ובואך", "משיח בא", "שיניים כמו חדש","שלושה מגשים משפחתיים של עוף","דוּדים וקירור" ועוד.

תיבות הדואר ברחוב. תחליף לתיבות בבתים(צילום: עמית מגל)

הכל מודבק במין מגנט. הם לא צריכים כבר את התיבה בכלל. כשיצאתי מיואש אל המכונית כדי לברוח מן הארץ,

על החלון היו מודבקות ג'ינה וג'אנט, ז'קלין ואסתר, מסאז' והרפייה אצלן או אצלי לפי הזמנה. "לא תתחרט".

אני מתכנן להביא הביתה כלב גדול, ענק. אימתני. רוטוויילר. שכל אימת שהוא יראה את שליחיו של "'א"א ובניו", "שלמה ואחותו", "אברהם ואמו", "דוייטש ואמ-אמו", אני אפקוד על הכלב "תפוס'תו!". הבעיה היא, איך אני אכנס הביתה אם יעמוד שם כלב, ועוד אחד כזה מפחיד.

התוכנית "גאון ברדיו" משודרת מדי שישי בין 13:00 ל-15:00 ברשת ב'

מפיקת המאמר: טל וינגרטן