משה נאור: "מההתחלה הלכתי נגד הזרם"
משה נאור, המנהל האמנותי שהוביל את תיאטרון חיפה לפסגות חדשות, לא מפחד מתכנים פוליטיים או מהצגות בערבית. "אני רואה איך תיאטראות גדולים משועבדים למחלקות השיווק, שחושבות שהן יודעות מה השוק רוצה אבל טועות"
נאור, במאי מוערך שחתום על שלל שלאגרים, הבין את מה שאחרים אולי מסרבים להפנים. "אני לא יכול לביים ולהתעמק במחזות תוך התעסקות במספרים", הוא אומר, "זה מפריע לקשב והופך אותי לעצבני, זועם ומתוסכל. זה לא עושה לי טוב. אם אני חייב, אעשה כל שביכולתי אבל עדיף להשאיר את זה לאחרים".
כשנאור אומר "אחרים", הוא מתכוון לניצה בן-צבי, מנכ"לית התיאטרון מנובמבר האחרון. "היא נהדרת", הוא אומר, "יש בה איזונים נכונים ובניגוד אליי, היא יכולה לשבת בְּמִנְהַל תרבות מבלי שלמחרת יסגרו לנו את הברז. לי קשה יותר לסגור את הפה".
יודע להבדיל בין טוב לרע
גם בזה טמון סוד הקסם וההצלחה של צְעִיר מנהלי התיאטרון בארץ - הוא יודע להבדיל בין טוב לרע, וגם אומר את דעתו כשצריך. מאז הוטלה עליו משימת הניהול האמנותי, מצליח התיאטרון לשמר את הגחלת. היקף המנויים שילש את עצמו, והתוכנייה מציעה מגוון רב של הצגות שפונות לקהל מגוון.מלכתחילה נאור לא מיהר לקפוץ מעל הפופיק. עם כניסתו לתפקיד הילך בצעדים מדודים, שמאפשרים לו כעת להתנסות גם בהפקות שאינן מיינסטרים. "הטריטוריות שבהן אני מסתובב החזירו את הזיק לעיני השחקנים, הצוות הטכני והקהל, שגַדֶל כל הזמן", הוא אומר. "היום אני מבין מה אני עושה וגם אם אני תלוי בעימותים עם הפוליטיקה של עולם התיאטרון שאני לא מת עליה, בגדול אני מבסוט".
למה הכוונה בפוליטיקה של עולם התיאטרון?
"אני במאי. בחרתי שלא לעסוק בפוליטיקה ולפעמים אני מסתכל על אנשים בעלי אג'נדה ומרחם עליהם. אג'נדה זה בסדר כל עוד אתה לא עבד שלה. אני יכול להתחיל חזרות על הפקה ולסיים אותם בנאדם אחר, וזה בעיני כוחו של התיאטרון. אני יכול להיות אמפתי לצד כזה או אחר ולהציף בעיה חמורה גם מבלי שתדעי מה עמדתי".
למרות דבריו, בחירותיו הרפרטואריות מדברות בעד עצמן ומציגות עמדות חברתיות ברורות. זה בא לידי ביטוי בהפקה כמו "מי דואג לילד" שהציג בעונה הקודמת או בקופרודוקציה "כולם היו בני" שהפיק העונה בשיתוף עם תיאטרון הקאמרי.
"במבט לאחור יש קו מחבר שלא ראיתי תוך כדי הליכה", הוא אומר. "לא באתי לתיאטרון עם אג'נדה מובהקת. לא היה לי ברור מלכתחילה שאיאבק, למשל, על תפקידים לשחקנים ערבים בתיאטרון. זה קרה תוך הליכה כי המקום הבהיר לי שזה נדרש ושאין אחרים שיעשו את זה. כשיש לך שחקנים ענקיים כמו חליפה נטור, נורמן עיסא ויוסף אבו ורדה, אתה יודע שתוכל לצאת לתהליכי עבודה עמוקים וארוכי טווח וזה מדליק אותי. אני זקוק לזה. גם אם זה לא 'מקצועי', אני חייב להתרגש בכל הפקה מחדש. לא אהיה עבד של המחלקה השיווקית. הייתי בישיבות עם אנשי שיווק שאמרו על גוגול שהוא מיושן. זה יכול לחרפן אותי. את 'יוליסס על בקבוקים' הייתי עושה גם אם היה ברור שאיש לא יקנה כרטיס".
העובדה הניצחת היא שעד היום הצליח נאור להוכיח שאפשר לאזן בין איכות לבין מכירות. "אם בהתחלה חשבתי שאצטרך להתגמש כי אין ברירה, באו האוהלים ברוטשילד ועזרו לי להרים את הראש. היום אני אומר לעצמי: 'מההתחלה הייתי מהפכה והלכתי נגד הזרם'".
באותה נשימה הוא יודע היטב שרק חלק קטן מיושבי האוהלים מנוי לתיאטרון חיפה, ולא רק מטעמים כלכליים. "כל מיני אנשים מחליטים בשביל הציבור מה צריך לראות", הוא אומר. "אני רואה איך תיאטראות גדולים משועבדים למחלקות השיווק, שחושבות שהן יודעות מה השוק רוצה אבל טועות בהערכות שלהן. גם אני יכול לפספס, אבל השאלות שמעניינות אותי הן קונקרטיות, כמו מה פותח את הלב".
אגו בצד. למה שאדם שפוי ירצה לקחת על עצמו בימים אלה ניהול?
"עניין האגו שולי. יש בזה אלמנט של שליחות. בחיפה ביימתי את 'משפחת ישראלי', ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי. זה מקום מאוד יקר לי. לא היה לי טבעי לומר: 'אני אעשה'. אבל כששאלו אם אני מעוניין, חשבתי שאולי אני יכול. הם רצו את משה נאור של השלאגרים והקומדיות כמו 'שמו הולך לפניו', אבל היום תיאטרון חיפה מציע למנוייו הרבה מעבר לזה".
כלומר?
"לא נמהר להפיק קומדיות. קודם יעמדו תמיד הפקות עם אמירה חברתית כי בחברה שלנו יש מספיק דברים שחשוב שייאמרו דרך התיאטרון. זה ההבדל, אולי, בין הבמאי לבין המנהל האמנותי שבי. כבמאי, תמיד ארצה להיעלם בשחקנים ובתפאורה. אעמוד מאחורי החומר אבל אני לא מאלה שיגידו: 'תראו אותי'. אם החומר לא מספיק טוב, לא אביים אותו. אני רוצה שהקהל יתרגש כמו שאני התרגשתי כשקראתי את המחזה לראשונה".
הניהול מקלקל לך את הבימוי?
"אני חושב שלא, אולי בזכות המתינות. הבנתי שנדרש איזון ושצריך להתקדם לאט אל המטרה. הצלחתי להרגיע את הקריזות שלי ולא להתאבד ועובדה, היום התיאטרון עושה יותר ויותר הפקות מהותיות והדיאלוג עם הקהל מצוין".
המספרים מדברים בעד עצמם. בשעה שנאור קיבל לידיו תיאטרון עם 3,500 מנויים, רבים מהם לא מרוצים, את השנה הנוכחית יסגור עם יותר מ-13,000. "אני רואה את האופק", הוא אומר, "צריך לזכור שקשה להיות במאי בישראל בלי לנהל אמנותית".
למה הכוונה?
"סביר להניח שאם לא הייתי מנהל אמנותי, הייתי מתפתח פחות כבמאי. לפני התפקיד הזה עשיתי שלאגרים והיו ממשיכים להציע לי את אותם החומרים לנצח. אני לא חושב שמישהו היה נותן לי לביים את טום סטופארד עם 40 נגנים על הבמה, ואלו המקומות שבהם אתה מתפתח כבמאי".
למרות שהמחזה "כולם היו בני" מתלבש כמו כפפה על המחאה החברתית בישראל, לדברי נאור הרעיון לביים את ההצגה ניטע בו מזמן. "כולנו למדנו את המחזה בבית הספר אבל אף אחד לא באמת זוכר את הסיפור", הוא אומר. "הרגעים הדרמטיים במחזה הם מחוזות תיאטרליים עוצמתיים שיש כמוהם מעט בתיאטרון".
ערבית על הבמה
במהלך החזרות התעוררו בו גם מחשבות על בנו הפרטי: "זה לא מופרך שבעוד כמה שנים הבן שלי ישאל אותי, כמו במחזה, איפה הייתי כשהזוועות קרו? אני אמלמל משהו על זה שפרנסתי משפחה. בני יתהה למה לא יצאתי לרחובות ואני אומַר משהו על כוח קנייה. הוא יצעק איך יכולתי לדאוג למשכורת במקום למחות ולא אוכל להתווכח. בלי להיכנס לפוליטיקה, בואי נאמר שאני עושה הצגות מתוך אמונה תמימה שזה מזיז משהו. אני מאמין שהעולם שבו אנחנו חיים, חשוב יותר מעסקים. כל בוקר כשאתה קם, תשאל את עצמך אם זה העולם שבו היית רוצה לחיות".
זה קצת צבוע לאור העובדה שאנחנו יושבים בנינוחות בבית קפה בשנקין. אנחנו צועקים כי אנחנו יכולים, כמו שאומרים בימים אלה?
"למה צריך להתנצל על זה שאנחנו שותים קפה בשינקין? למי עשינו רע? היום אנשים ממעטים לאכול בבית, זה סוג של אבולוציה. מה הסיפור? אני עובד מהבוקר עד הערב וזה ממלא אותי ברגשות אשם ואני מדבר על דברים חמורים בהרבה. ברור לי שאנחנו משאירים לילדים שלנו מדינה שאי אפשר לחיות בה, לא בגלל הטייקונים אלא בגלל הפוליטיקה המקומית. מה נאמר להם כשישאלו למה לא צעקנו כשעמדו להוציא את השפה הערבית מחוץ לחוק? אז נכון, ספק אם החוק הזה יעבור, אבל מה זה אומר על המדינה שלנו? למה לדחוף את ערביי ישראל לניתוק החוטים?".
לא בהכרח מהסיבות הללו החליט נאור לשבץ בעונה הקרובה גם את הקופרודוקציה "איש ואישה אחת", בבימויה של אופירה הניג. ההצגה, דוברת עברית וערבית, מבוססת על סיפורי עם שעברו מדור לדור בין בני עדות המזרח ומדינות ערב. "אתה שומע בעברית את הערבית, ומה יותר טבעי מכך?", תוהה נאור. "גם בלי תרגום, הבנתי את הסיפור ותהיתי למה בעצם זה לא קורה בתיאטראות אחרים? הרי הסיפורים האלה, בחלקם, מוכרים לרבים מתושבי הארץ הזו".
למה באמת?
"כי לאנשי השיווק יפלו השערות אם הם ישמעו ערבית וזה מצב מאוד מסוכן בעיני".
יש לכם מנויים ערבים?
"כן. אני רוצה שיהיו יותר וזה יקרה. אם הצגות בערבית זה מה שיזמין קהל ערבי, אעשה גם כאלה. זה חשוב בעיני. אם אפשר לעשות תרגום סימולטני מרוסית ומאנגלית, למה לא לעשות הצגות דוברות ערבית?".
תוך נבירה בארכיון התיאטרון כחלק מההכנות לחגיגות היובל, גילה נאור כי כבר בשנות השבעים העלו בחיפה הפקות דוברות ערבית. בכתבה ישנה על "האי", הפקה דוברת ערבית שעלתה בתחילת שנות השבעים בחיפה, כתבה יהודית אוריאן על המבדיל בין תיאטרון זה לזולתו. "מה שקיים בחיפה הוא תיאטרון עירוני שמהווה בית יוצר ומדגרה לדרמה העברית, תיאטרון אקטואלי וער שנועז לצאת עם חומר לא מושלם ולא בטוח ואינו מתחמק משאלות שבנפש", כתבה אוריאן. "תיאטרון חיפה הוא דוגמה משובבת לעשייה דו-לאומית תוך שיתוף קבע של שחקנים ערבים, הצגות ערביות לצד עבריות ועיסוק גם בפרובלמטיקה המורכבת של החיים בישראל".
נאור אימץ בחום את המאמר המצהיב. "מה שמשך את עיניי הוא כל עניין הדו-קיום אבל לא פחות, הלגיטימציה לחומרים לא מושלמים. נראה שבשנות השבעים היתה בארץ יותר תעוזה מהיום. אמנים יכלו לתהות, לחפש וגם לטעות. היתה הערכה לעצם הניסיון. אני בא מהאסכולה שלא מפחדת לנסות. יש בארץ קהלים שלמים שאינם מוזמנים לתיאטרון ואינני מוכן לקבל את זה כנתון. הערבים של חיפה היו פעם מנויים בתיאטרון העירוני אבל נותקו לאט, כמו שנתניה התנתקה מקלנסואה. אני רוצה לפנות אליהם מחדש כמו גם אל הקהל הרוסי, שהיום לא מוצא את עצמו בתיאטרון הישראלי".
מה היתה סטירת המציאות החזקה ביותר שקיבלת עד היום בתפקידך כמנהל אמנותי?
"כשמנהלי בתי ספר אמרו לי ש'סיפור פשוט' של עגנון יהיה קשה מדי לתלמידים. במקום שייקספיר, הייתי רוצה כל שנה להציג עגנון. הוא בדיוק מה שהתרבות העכשווית, שאין בה הבנה או סבלנות לתהליכים, חסרה. הכל אינסטנט. זו הסיבה שעגנון גורם לי לבכות".
זה מה שאתה מחפש גם כבמאי?
"לגמרי. אין תחליף לרגע הזה שבו 800 איש חווים ביחד רגע של אמת. מעבר לכך, אני מודה שחומרים יהודיים עושים לי את זה, אולי כיוון שזה מתכתב עם איזה קוד גנטי. יכול להיות שבאותה 'גנטיקה של עם' יש משהו שנפרדנו ממנו ומציף געגוע".
אז תיאטרון הוא כוח מחבר.
"חנוך לוין כתב שכל התקוות והרצונות מתרכזות ברגע הזה לפני שהמסך נפתח. זה מכה בי בכל ערב מחדש. אני כל הזמן שואל את עצמי איך קורה הפלא הזה למרות המחשב, הטלוויזיה, האייפד והאייפון".
למרות הלוק המצ'ואיסטי והתואר "מנהל אמנותי", אתה רומנטיקן סנטימנטלי.
"אני לא מנהל תיאטרון שגרתי. את יודעת שסדרנים לא מזהים אותי? כל הזמן שואלים אותי: 'מי אתה?'. גם בתיאטרון שלי. אני לא שייך לדור שרואים עליו, הקודים שלי אחרים. אני לא רוצה להיות דומה. יש בתיאטרון היום חוסר בשיח תרבותי ואין לי ספק שהדור הצעיר יכול לחולל שינוי. זה תמים, אבל תפקיד התיאטרון בעיני אינו רק לשקף חברה אלא לקחת אותה צעד קדימה. זה יומרני לחשוב שאנחנו יודעים מה משקף חברה ולא בטוח שמנויי התיאטרון משקפים את כלל החברה הישראלית. הם בטח לא משקפים את בני גילי. הבעיה היא שדוחקים אותנו לפינה עם תקציב שמספיק רק כדי לקיים את המנוי. אני רוצה יותר מזה".
