קעקוע של סיפור: הרומן בין הקעקועים לרוק
רוקנ'רול וקעקועים הולכים יחד כמעט מיום הולדתם: על הקשר בין כריזמת במה והרצון לבטא מחאה באמצעות הגוף, שככל הנראה מהווה את המכנה המשותף שגורם לכוכבי רוק לעטר את גופם בשלל הצהרות
למרות שנראה כי השניים היו קשורים אחד לשני מאז ומעולם, גם לרומן של עולם הרוק'נרול ועולם הקעקועים הייתה נקודת התחלה מובהקת. "הרוק'נרול והקעקועים מתקשרים אחד לשני בזכות הפרפורמנס, כאשר מהותו היא להפוך את הגוף לפעולה, לאקט שמצהיר משהו כל הזמן", מסבירה עדי סברן, בעלת הבלוג טאבולה ראסה המאגד בתוכו ראיונות וצילומים שהיא עורכת עם אנשים בעלי קעקועים יחודיים.
"הסיבה להתקעקעות יכולה להיות פרפורמנס חתרני, שבו אתה רוצה לבטא משהו כנגד העולם ומשתמש בגוף שלך בכדי לעשות זאת, או עניין של אינדיבידואליות – בסופו של דבר כולם נראים אותו הדבר, וקעקועים עוזרים לך להיראות מיוחד. זו גם יכולה להיות המסורת. באמריקה למשל, ישנן מסורות תרבותיות של קעקועים משפחתיים, שבטיים, קבוצתיים".
הכל התחיל באייטיז
המסורת עליה מדברת סברן נראתה לראשונה בערך בין סוף שנות השמונים לתחילת שנות התשעים, אז החלו להופיע כוכבי רוק על במות ברחבי ארצות הברית כשהם נטולי חולצה והציגו לראווה את ציורי הגוף שלהם. הבולטים באותה סצנה דאז היו אנתוני קידיס (רד הוט צ'ילי פפרס) ואקסל רוז (גאנז אנד רוזס), שהתבלטו בפרפורמנס שלהם לא רק בזכות יכולותיהם הווקליות והכריזמה יוצאת הדופן שלהם, אלא גם בזכות הקעקועים המרשימים שעל גופם.
באותו הזמן התופעה נראתה גם על דייב גאהן (דפש מוד), דייב נבארו (ג'יינס אדיקשן), הנרי רולינס (בלאק פלאג, רולינס בנד) וכוכבי רוק נוספים. מכאן, הדרך לתודעת המיינסטרים כבר הייתה סלולה.
רובים, שושנים וקעקועים
"עולם הקעקועים המודרני הוא דבר שהתפתח בעיקר בזכות מוזיקאים", מספר שניר רוזנסל, מקעקע בסטודיו ויז'ן התל אביבי. "כשאנתוני קידיס הגיע להולנד בפעם הראשונה, הוא הסתובב הרבה עם האנקי פנקי (האנק שיפמכר, אמן קעקועים מפורסם, אוצר, סופר ומגיש טלוויזיה) והם יצרו וכתבו ביחד במשך תקופה ארוכה.
קידיס הושפע ממנו עמוקות והחל להתקעקע בקביעות. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה הקהל הרחב קעקועים על אדם שאינו מתקשר כלל לסוחרי סמים וכנופיות". הרד הוט צ'ילי פפרס בכלל וקידיס בפרט, יחד עם אקסל רוז מגאנז אנד רוזס, גרמו לקהל שלהם לא רק להעריץ את המוזיקה אלא גם את הפן הוויזואלי שבה.
לאחר צאת האלבום "Blood Sugar Sex Magik", שהוקדש לקעקועים, החלו אנשים בכל רחבי העולם ובעיקר באמריקה הצפונית לחרוט על גופם את סמלי הלהקות ואת הציורים שהיו כבר צרובים על עורם של גיבוריהם ובעטיפות האלבומים שלהם.
הקעקועים כתזכורות וחוויות
אך לא כל הרוקיסטים המדוברים השתמשו בדיו שעל גופם כהצהרה למען יראו וייראו, אלא גם כתזכורות לעצמם וחריטת סיפורים וחוויות אישיות. דייב גאהן לדוגמה, החל להתקעקע לאחר תום תקופת ההתנסות שלו בסמים שונים, דבר שכמעט עלה לו בחייו. לאחר הגמילה הוא קעקע על גבו ציור ענק שמטרתו להרחיק רוחות רעות, פגיון וצלב קלטי על הכתף, סמל ה"OM" שמסמל לדבריו את כל הצלילים הקיימים בעולם ופיניקס – סמלה של לידה מחודשת והחוויה הדתית והמעוררת שעבר גאהן לאחר הגמילה.
עוד דוגמה מובהקת לכוכב רוק מקועקע היא דייב נבארו – הגיטריסט של ג'יינז אדיקשן, שמגיעים אוטוטו לארץ. נבארו מתהדר בגוף שהציורים שעליו יכולים לשמש השראה לספר שלם, אם לא יותר. כל נקודת דיו היא סיפור מחייו וכל קו מתאר חוויה אחרת שעבר. ישנם אתרים שלמים (ואפילו ספר!) העוסקים אך ורק בניסיון להסביר כל קעקוע של נבארו.
רשימה חלקית כוללת מילים כגון "לוס אנג'לס", בה הוא גדל, והמילה האנגלית "core" שמייצגת קבוצה בה הוא חבר. כמו כן ישנו תאריך יום הנישואין שלו עם כרמן אלקטרה, ראשי התיבות שלה, ופורטרט ענק בסגנון פין-אפ של אימו המנוחה אשר נרצחה כשהיה בן תשע. אקט הקעקוע עצמו הונצח על ידי תכנית הריאליטי "ניו יורק אינק", בה נראה נבארו כשהוא מסביר על העניין למקעקעת ואשת החברה הידועה לשמצה, קאט וון די.
הסוף לתופעת הקעקועים?
מלבד השמות המוכרים מהעולם, גם בארץ הקודש לא חסרים נציגים בז'אנר הרוק-סטארס חובבי הדיו. מלהקת המטאל "בצפר" ולהקת הפאנק-רוק "יוסלס איידי" ועד זמרים כגון מוקי ואיגי וקסמן, גם פה לא חסרים חובבים של התרבות הזו.
אך האם כל הסיפורים, הציורים והמסורות של עולם הרוק הם רק עניין חולף, בא והולך, כמו כל תקופה אמנותית אחרת, הקשורה בדרך כלל לזרם חברתי כזה או אחר? האם יגיע יום שבו לצד תקופת הרנסאנס והפוסט-מודרניזם, ייכתב ערך גם על "תקופת הרוק'נרול והקעקועים"?
שניר רוזנסל סבור שלא: "קעקועים זו לא אופנה חולפת. הסגנונות אמנם ממוחזרים שוב ושוב אך גם מתפתחים ומשתפרים. לכל ז'אנר צצים תתי ז'אנרים בקצב לא יאומן, וזאת בגלל שההשראה באה מכל עבר – הטכנולוגיה ובמיוחד האינטרנט עשו דבר נפלא בעולם שלנו".
המסקנה האבסולוטית היחידה שנותרת בעינה לאחר מחקר כזה היא שצורות אמנות שונות נקשרות אחת לשנייה בחבלי לידה. לעיתים הקשר הזה נותר צרוב בתודעה של כל מי שחווה אותו, או לפחות במקרה המדובר – צרוב בעור. אך בעיקר מזכיר לנו מי אנחנו, מה חשוב לנו, אל מי ולמה אנו משתייכים ומה אנו מציגים כשאנו עולים אל בימת העולם והמופע מתחיל. רוק'נרול.
עוד כתבות באתר לאשה
- הצביעו לקים אדרי, נציגת ישראל בתחרות מיס יוניברס
- כבר חשבתם על סקס היום? סקר הסקס הגדול
- אסתי גינצבורג: פושטת מדים ועוברת לשמלת כלולות
