"שירון המהפכה": משוררים יוצאים למילואים
"שירון המהפכה" על 80 כותביו התכוון להציג שירה בועטת וחזקה, אבל התוצאה היא לרוב שירה מגויסת ולא מקורית. אך ניתן למצוא בו מספר רגעים נוגעים ללב שמצילים את המצב
יש הרבה משוררים טובים ב"שירון המהפכה, שירת האוהלים", אבל רק מעט שירים טובים. גם מי שפרסמו בעבר שירים מצוינים בנושאי המחאה העכשווית, כמו יודית שחר ("זו אני מדברת"), סיגל בן יאיר ("בחנות הספרים") ועדי עסיס ("תרמתי את גופי למשרד"), מופיעים כאן עם טקסטים חלשים למדי (עסיס בשיר סתום ומתחכם, בן יאיר עם כותרת קולעת - "שיר בשני בתים שכורים" - לשיר בינוני). השראה היא עניין חמקמק.
_gd.jpg "חזית \"שירון המהפכה\". מעשה אמנותי או רק מחאתי? (עטיפת הספר)")
עם זאת, הרושם הוא שלמארגני החוברת בפורמט העיתוני החביב, המשתייכים לכמה חבורות ספרותיות ("דקה", "מעיין" ועוד), לא ממש אכפת מהי רמת השירים. העיקר הדחוף מבחינתם הוא להצטרף אל המחאה כגוף משוררי, והאיכות - בהנחה שהם יודעים להבחין בה - פחות חשובה. חוץ מזה, כמעט כולם מכירים את כולם וכנראה שלא נעים לסנן שירים. ייתכן אפילו ששיקולים של ערך שירי נראים בהוויה הפרולטרית-מהפכנית השורה על חלקים מהחוברת (הנחתמת בתרגום מחודש לאינטרנציונל הסוציאליסטי) כמעשה בורגני נלוז.
כך או כך, יש כאן יותר מדי שירים צפויים ויותר מדי פתוס מתאמץ, וישנם טקסטים ירודים במיוחד שלא נופו ("תל אביב, אני אוהב אותך/ אבל את מבאסת אותי/ כמו מוות ללב/ אלוהים, כמה כאב", כותב למשל בועז יניב).
הכחילו את המוח
ויש גם כמה שירים וקטעי שיר יפים. לורן מילק תורמת לחוברת שיר קצבי ואותנטי הלוכד איזו הוויה תל אביבית מתוסכלת: "אני הולכת מתוך שינה/ אני קמה מתוך שינה/ אני ישנה מתוך שינה/ עשר שנים בדוגמנות/ לא סבלתי ת'עבודה הזאת/ הכחילו לי את המוח/.../ עשר שנים בניקיון/ לא סבלתי ת'עבודה הזאת/ הייתי מוכרת בכלבו שלום/ נפלתי יחד עם הקולבים".
גם חגית גרוסמן מציעה כמה שורות נוקבות על מצב השירה: "על משוררים נגזר נידוי מערים גדולות/ אלא אם כן הם יורשים כבדים או קבצנים/ שאומרים את האמת/ ואז בכל מקרה איש לא מקשיב להם". אלא שהמשך השיר הופך לקיטור על אלה שיש להם כסף - וזה כבר יותר מוכר.
נוגעים ללב גם כמה מהשירים המבכים את מצוקת האחרים. כך בשירה החזק של ענת עינהר על קשישה שחברת בנייה אילצה אותה למכור את דירתה: "תסתכלי על הכפית שלך, רועדת בתה הרותח/.../ רוחות של אפטר שייב שורקות בחור מפתח, וכלבי הדחפוריים/ מסניפים כביסת קשישים, פסיסי אסבסט, אגרות נושים". כך גם בשיר של אוהד ובר, המדבר על אלה שאינם כלולים בסדר היום המחאתי ("אנשים מוחבאים בערים צפופות (...) נשים שמתאפרות/ בבוקר כדי לשבת על ספסל ולבהות ולבהות ולבהות"), ויש יופי גם בשיריהם של עמיר לב בעל הלב, זהבה גרינפלד ודורית ויסמן.
יש בחוברת המאוד תל-אביבית הזאת גם שירים לעומתיים מעניינים: מאיר ויזלטיר, חסר סימפטיה כדרכו, לא קונה את הפריחה התרבותית בעיר: "חור חשוך ומחניק של שממה רוחנית חדשה/.../ עיר שעושה כמו, או אף גרוע מזה, מדמה/ לעצמה שהיא עושה כמו. כמו ניו-יורק, כמו אמסטרדם, כמו/ שטוטגארט. כמו משהו".
בשירו החושני של יעקב ביטון מלכא החתרנות היא מסוג אחר - כזאת היוצאת מהעירוניות אל הטבע ואל אהבת הארץ: "התזכרו אחי האביונים את פריחת עץ השיטה בכל המדבר הזה? /.../ ואותה עדת חרקים המומה נשרכת אל הצוף הכבד, המסמא?/.../ והאדמה הנשמטת משיכרון האוויר הפורח/ וזמרת הנשים בהיכל/ ארצי שלי – פעמוני בושם".
ועירית כץ כותבת באהבה על אביה הפרולטר, שעבד משחר עד לילה ולעובש על הלחם היבש קרא פניצילין: "מול הטלוויזיה דמע ונרדם / עיניו העייפות התייבשו כצלקת". שיר עם קסם של הסתפקות במועט למרות מכאובי ההתפרנסות.
שייכים ולא שייכים
גם השאלה מיהו בדיוק "העם הדורש צדק" עולה בחוברת, מיהו אותו "'אנחנו"
שיחזקאל רחמים מתאר בשורות מחורזות היטב: "באמצע האני נחת פתאום "אנחנו"/ בקצב אש של ארבע לדקה/ והנגיעה המוזרה סיפרה/ על איך שהתרחקנו/ כמה קהה ליבנו/ בזמן ההפסקה".
ה"אנחנו" של החוברת, כצפוי, מדיר משורותיו את המתנחלים, עם שורות שיר נדושות במיוחד דוגמת, "הכסף זורם לשטחים" (מרחב ישורון). והאנחנו הזה מחבק כרגיל ערבים עוינים, ושוב בשורות נדושות כמו אלה של תאמר מסאלחה, הזועם על הסיכולים הממוקדים ועל "האדמה המצולקת בהתנחלויות", או בעמדות אנטי ציוניות נדושות כמו אלה של עבד נאטור, הרואה במאהל רוטשילד "נשים רוקדות בחלום ציוני שתוקפו פג".
יש חוסר טעם מופגן גם בתצלום המובא בחוברת (הכוללת כ-20 תצלומים ועבודות אמנות) של המפגין עם השלט האווילי "מובארק אסד נתניהו" - המזכיר את השלט של מובארק ונתניהו מאחורי הסורגים, שהניפו נאמני המשטר באיראן (ונכון, יש הדהוד לא סימפטי לסיסמאות הערביות האנטי-ישראליות גם בסיסמא הצודקת "ה-עם דו-רש צדק חברתי" - שנטבעה בתבניתן ובקצבן).
גם רבים מהציורים בחוברת מקרינים חוסר טעם וסתמיות דלת קווים - דוגמת אלה של יואש פלדש, אורלי סבר, וחגי קלעי. לעומת זאת, יש חן באיור המרומז של גיא בן נר, שבו רואים במאי, צלם וטכנאי-קול בתנועה פעלתנית מול חתול המביט על ציפור בענף. זה כבר דומה יותר לאמנות הטבעית והיצירתית שמלווה את המחאה בשטח, לא בספרים ולא בגלריות.
"שירון המהפכה, שירת האוהלים", בהוצאת דקה, מעיין, ערב-רב, אתגר, גרילה תרבות. 109 עמ'.
