"את כל הדברים", או לפחות חלק

בקיבוץ מאובק בדרום, טריטוריה גיאוגרפית ורגשית כאחד, מוצאים עצמם אח ואחות מאבדים, לאט-לאט, את כל הבטוח והיציב בחייהם. האובדנים הללו קורעים ברקמת יחסיהם שסעים שאי אפשר לאחות, אך גם כובלים אותם זה לזו. גיבור הרומן המכונה בפי כול "פיצקי", ואחותו הנמהרת, היפהפייה וחדת הלשון, ליליה, משתמשים האחד בשניה כצרי לפצעים שהותירה בהם ילדותם המסוכסכת, ופוגעים האחת בשני בדרכים שאינם מבינים.

שני אחים שסבוכים זה בזה ב"את כל הדברים"

מתוך הספר

אֵבֶל קולקטיבי - יש דבר כזה? ובכלל, רגשות קולקטיביים? הקיבוץ יכול לאהוב, לשנוא? הרי קיבוץ זה רק קיבוץ־של־אנשים, ובגלל זה קוראים לו ככה - זה מה שתמיד הסברתי לליליה. ראיתם פעם קיבוץ כועס? עיר מתרגזת? תריס מתייפח?

בעיתון פורסמה רק מודעת אבל אחת - מטעם הקיבוץ. גם בחדר האוכל פורסמה מודעה, ובניגוד לנוהג המקובל פונה הלוח מכל שאר המודעות: שעות פתיחת המרפאה, זריקות נגד כלבת, גיוס במטע, שיחת קיבוץ בעניין ההפסדים במפעל. ליליה טענה שיולק עמד מאחורי הפינוי הזה. יכול להיות. הסרתי את מודעת האבל בזהירות והנחתי אותה על השולחן הקטן.

עקרתי את לוח המודעות, הנחתי אותו על הרצפה ונשכבתי עליו. עצמתי את העיניים והלוח התחיל להתנדנד, כמו עריסה, חזק, עד שנאלצתי להחזיק חזק בקצוות כדי לא ליפול ממנו והרגשתי מים בקצות האצבעות וכשפקחתי את העיניים גיליתי שאני צף על הסכר, ורוח חמה מעלה גלים במים האלה, הצהובים, ופתאום אני רואה שהכול חיטה, חיטה, חיטה, והעור שלי יבש והשיבולים דוקרות לי את הרגליים. והנה נטע ואוז וליליה, יושבים יחד על גלגל אחורי של ג'ון־דיר, הם רחוקים אבל נראה לי שהם צוחקים. ליליה שמנה נורא, והשיער שלה מתנופף לכל הכיוונים ולמרות המרחק רואים את השיניים שלה, צוחקות.

אני מרים יד אחת, לנופף, אבל הלוח כמעט מתהפך ואני תופס שוב, וכשהכול מתייצב אני מנסה לצרוח אבל לחש החיטה ברוח חזק כל כך, שאין סיכוי שישמעו. הם מתחילים להתרחק ממני אבל אז אני רואה שליליה לא איתם. היא יושבת על סלע, וכשהסלע מתרומם לאט־לאט אני רואה שזאת הכיפה של הסילו, ופתאום ליליה תקועה עשרה מטר מעל ים החיטה, על המגדל המשונה הזה, נאחזת בּבַּזנָ"ט שתקוע שם למעלה וצורחת. והנה אמא, צפה על מיטת ברזל, מיטת קומתיים של בית ילדים, מסרקת את השיער האינסופי שלה, והמיטה הכבדה יציבה, לא זזה על הים הזה. אני מתחיל לחתור בידיים לכיוון אמא, אבל היא נסחפת הלאה ממני,

ואני מצליח לקרוע חתיכה מלוח המודעות וחותר ועכשיו אני כבר ממש קרוב אליה, ואמא מפסיקה להסתרק אבל המברשת ביד שלה כמו אקדח, ואני מפסיק לחתור. זה אני, פיצקי, אני אומר, אבל היא כנראה לא שומעת, הרוח מתחילה להרחיק אותי משם אבל אני שוב חותר, נאבק, ופתאום המיטה מתחילה לשקוע ואמא בועטת עם הרגליים במים, בחיטה, אבל ממשיכה לשקוע. היא ממשיכה לחייך אלי, עם המברשת כמו אקדח, ואז צוללת. מערבולת קטנה וזהו. ואני צורח. ואז אני שומע את ליליה צועקת לי, פיצקי, פיצקי, קדרים באים! ואני מסתובב אליה ורואה אותה עומדת על אי־הסילו ומתכוננת לקפוץ ואני צועק לה, לא, ליליה, לא!

אבל היא פורצת בצחוק ומנערת את הידיים כמו שחיין שעומד לקפוץ למשחֶה, ואז היא אומרת בשקט, "פיצקי, פיצקי שלי," ולמרות המרחק אני שומע אותה טוב־טוב, והזרועות שלה מתארכות ונמתחות אלי, והיא תופסת לי את הפנים בשתי הידיים ואומרת שוב, "פיצקי, פיצקי." "אתה חייב לקום, פיצקי. ההלוויה מתחילה." "הלוויה?" "אמא מתה, פיצקי. זוכר? עכשיו ההלוויה, ולא הבנתי איפה אתה אז באתי לחפש אותך. והמיטה שלך רטובה לגמרי. תיכנס למקלחת מהר, אני מחכה."

   אבא אמנם הגיע להלוויה, אבל לבדו. זאת אומרת בלי ההיא־שלו. הוא נראה זקן כל כך, כאילו עברו חמישים שנה מאז שברח. הוא יצא מהמכונית וניגש אלינו, אבל ליליה סימנה לו עם היד לשמור מרחק.

והוא שמר. "משתתף בצערכם," הוא אמר מהמרחק הזה כאילו הוא איזה דוד רחוק, ויותר גרוע — כאילו הוא לא חלק מכל ההתקהלות העצובה הזאת. הוא לא היה מגולח, והשיער שלו נהיה אפור כמעט לגמרי. השפתיים שלו התכנסו פנימה, כאילו אין לו שיניים, והמראה הזה היה מדכא כמעט כמו המוות של אמא. עמדנו שם, ליליה ואני, כמו איזה שני יתומים גמורים, למרות שטכנית עדיין היה לנו אבא שאפילו עמד שם, פחות מעשרה מטר מאיתנו, מתחת לאחד הברושים שמקיפים את בית הקברות של קדים. ליליה החזיקה לי את היד וכולם באו וחיבקו אותה, ואז אותי: יוס, צ'יקו, עמליה, רוקו, מויש, פּוּעה ויולק.

"זה לא צחוק," מויש אמר. ופועה אמרה, "תהיו חזקים, חברים. זה מה שלודה היתה רוצה." זה היה כל כך מוזר להתחבק עם כל האנשים האלה, עם כל המשפחה הזאת, החצי־חורגת. הקשבנו להספד הקבוע של הקיבוץ, זאת אומרת של רוקו, ואז הלכנו למועדון לחבר. גם לשם באו כל החברים. ואבא, כמובן, שהתיישב באחת הכורסאות בצד ולא דיבר הרבה, רק שתה קפה ובעיקר שתק, כאילו זה לא עניינו. ואז היו כמה מילים אבל בעיקר בכי, בעיקר של עמליה דיפרסיה.

הסתכלתי על ליליה, והיא לא בכתה, בכלל, רק הבעה אטומה, פוקר, כאילו היא נמצאת במקום אחר.

גם אני נמצאתי במקום אחר, והמקום ההוא היה הזכי בפעם האחרונה, עם הסברסים והבוץ והספּידוֹ, ואז פתאום הייתי בברכה, מול נדב וליליה והאבטיח, ואז בליל הסדר, ליד אמא ומול ליליה ואוס, וניסיתי לחזור לרגע הזה במועדון, להיות נוכח, אבל משהו המשיך לכדרר בי, להעביר אותי ממקום למקום, מזמן לזמן, ופתאום ראיתי את ליליה קופצת מהנדנדה, ואת אוס מתחת לאשל, וגם אותי ראיתי, כאילו מבחוץ, שוכב במיטה של ליליה בבית הילדים של קבוצת אלומה, וליליה אמרה, "פיצקי, פיצקי, פיצקי," ולא יכולתי לענות לה, ופתאום התעוררתי מכל זה והרגשתי את ליליה מנערת אותי ולוחשת לי חזק באוזן, "פיצקי, פיצקי, תחזור אלינו, שוב אתה מפליג," ואז שמעתי את אבא מדבר, מדבר, מדבר. בזמן ששייטתי בתוך הראש שלי הוא קם ועכשיו הוא דיבר בשקט־בשקט:

על היופי הנדיר של אמא, על הפגישה הראשונה ההיא, המפורסמת, בגן הירק. על האובדן שקשה לתאר. אבל העיניים של אבא היו נעוצות בקיר של המועדון, קיר החמר עם גלגל המזלות הענק, והוא נשמע כאילו הוא מדבר על פיצוץ בשיבר שליד הסכר, או על הגדלת התקציב לחבר, או על טכנולוגיה חדשה לבקרת טילים שהמציאו במפעל הזה שלו בתל אביב. וכשסיים לדבר, וראה שאף אחד לא בטוח אם סיים, הוא הוסיף, "יהי זכרה ברוך." כמה זה נשמע מוזר בתוך האוויר הקיבוצי הזה, בתוך המועדון הזה עם ציורי החלוצים ועם הדְרִיל הישן שחונה בחוץ מול הכניסה, ועם כל הרעיונות המהפכניים שהקימו את הקיבוץ הזה על חורבות הגלות והיהדות האורתודוקסית. אבל זה מה שהוא אמר, "יהי זכרה ברוך."

"את כל הדברים", מאת יצהר ורדי. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 207 עמ'