המקעקע ששינה את העולם: ראיון עם אד הארדי
אד הארדי, שהחל את הקריירה כמקעקע בשנות ה-60, הפך לפסיכולוג הקעקועים ששינה את התפיסה לגבי אמנות איורי הגוף. בראיון בלעדי ל-ynet הוא מספר על מותג הבגדים שגדל יותר מכפי שדמיין ומשתף אותנו בתובנות על הראש שמאחורי המחט
כל מי שאי פעם עשה קעקוע, מכיר את התחושה. המחט חודרת לעור בעדינות ובכאב גדול, המטלית שמנקה את טיפות הדם מעבירה צמרמרות, העיניים מציצות לתהליך והאדרנלין מפוצץ את הגוף שיודע שעד נצח יישאר עליו סימן. לתחושות המרגשות האלה הקדיש דון אד הארדי את חייו.
כבר בגיל עשר הוא ידע שאת הכישרון האמנותי הגדול שטמון בו הוא יממש על גופות של אנשים, והוא גם ידע שגופו יהיה מכוסה באמנות המדהימה, בה כל כך התאהב.
בעבר כינו אותו "סנדק הקעקועים". ובצדק. במשך 40 שנה היה לאחד המקעקעים המפורסמים ביותר בארצות הברית כשהוא רושם לעצמו המצאות חלוציות בתחום, שאף מקעקע לא יישם לפניו. אבל בשנים האחרונות העולם הכיר את שמו לא בגלל הקעקועים, אלא בגלל חברת האופנה האימתנית.
לפני כשמונה שנים הושק לראשונה המותג "אד הארדי" ותוך שנתיים התלקח כמו אש בשדה קוצים. בכל פינה בעולם נמכרו הבגדים ואינספור האביזרים השונים עם איוריו של המקעקע, ובעוד הוא חוגג את יום הולדתו ה-60, הארדי המקעקע הפך לפתע לאיש שעומד מאחורי חברה המגלגלת עשרות מיליוני דולרים בשנה, וממשיכה לשבור שיאים.
יפני, אמריקני וקעקוע על ביקיני
בראיון ראשון לתקשורת הישראלית, הארדי מודה שהתפנית המפתיעה עדיין מדהימה אותו. ברביעי (7.9) בערוץ 8 ב-HOT ישודר הסרט התיעודי "אד הארדי מקעקע את העולם", סרט שהוקרן לראשונה בפסטיבלים בשנה שעברה ויעלה אצלנו במקביל לצאת הסרט בדי.וי.די.
הסרט מביא את סיפורו המקסים של האיש והקעקועים דרך עיניה של במאית שפגשה את הארדי לראשונה באמצע שנות ה-70 כשהגיעה להתקעקע באחת מחנויותיו. אמנם בסרט נכללת התייחסות למותג שנראה בכל פינה, גם אצלנו בישראל כמובן, אבל ברובו הוא עוסק באמנות הייחודית של האיש - ובקעקועים איתם שינה את התחום.
זה קרה לפני שמונה שנים. שני יזמים עם חברת בגדים קטנטנה, האחד יפני והשני אמריקני הבחינו בכתבה בעיתון על תערוכת ציורים בגלריה הקבועה בלוס אנג'לס בה מציג הארדי את עבודותיו. הם פנו אליו ושאלו אם יהיה מעוניין להציג כמה מהן על בגדים. "בהתחלה לא הייתי מעוניין, וסירבתי", הוא חושף בראיון ל-ynet. "אבל כשנפגשנו, גיליתי שני אנשים מאוד נחמדים. היה לנו ראש דומה בנושאים רבים, והרשיתי להם לעשות שימוש בכמה איורים שלי בתמורה לתמלוגים מהרווחים".
בחלוף שנתיים, הבגדים עם ציורי הקעקועים הקלאסיים החלו לתפוס תאוצה, ותפסו את עינו של המעצב והיזם כריסטיאן אודיג'יה. "הוא השתגע על הציורים", אומר הארדי, "הוא ביקש ממני לקנות אותם והבטיח שיהפוך את זה למוצר ענק". אבל שוב, הארדי חשב שלא מדובר בעניין גדול.
"הרגשתי שאלה שטויות ולא ממש הקדשתי לכך מחשבה. אבל בכל זאת הסקתי שבשנתיים שחלפו האיורים הפכו פופולריים והשניים שקנו אותם לראשונה - כל הזמן אמרו שאם יבוא מישהו עם גב כלכלי וידע לקחת אותם קדימה, אז העסק יכול להפוך לגדול מאוד.
"אני לא מכיר את עולם האופנה, אבל בסופו של דבר חתמנו על חוזה. אודיג'יה כל הזמן סיפר איך יהפוך אותי לכוכב עולמי. אבל יש לי חיים, יש לי משפחה, עדיין יש לי את האמנות שלי ואני לא מעוניין בכל הגלאם וההוליווד הזה, זה פשוט לא הסגנון שלי. אז אמרתי לו שפשוט ישלם לי ויעזוב אותי לנפשי. והוא הצליח.
"לפני כשנתיים הוא הפך לבעל הזיכיון ומכרתי מחצית מהחלק שלי לחברה בניו-יורק. אני עדיין מספק להם עיצובים, גם הבן שלי הוא אמן ומקעקע והוא כבר יצר כמה עיצובים בשבילם. אז אני משקיף מבחוץ, הסתכלתי על מה שהם עושים בשביל שהעיצובים לא יילקחו לכיוון שהוא לא לטעמי, אבל אני לא מסוגל להשגיח על כל מה שקורה שם".
הארדי לא משקר. אמנם האיורים הם שלו והוא מרוויח גדול בעסק האופנתי והמפלצתי, אך מעורבתו יחסית מינורית. לפני כשלוש שנים הוא הפסיק לקעקע ("הרגשתי שנתתי מספיק מהחיים שלי לכך, וגם לגוף כבר קשה לעמוד במעמסה הזו") ובאמת מעדיף להישאר בבית עם המכחולים, העפרונות וההדפסים, ובמקביל לנהל את חנויות הקעקועים שבבעלותו.
כוכב באמצע החיים
"כולם שואלים אותי איך התחושה לראות את השם שלי בכל מקום, אנשים שלא דיברתי איתם שנים פתאום יצרו איתי קשר ושאלו אותי איך זה קרה. אני עונה לכולם שזו תחושה סוריאליסטית. אני מרגיש כמו בסדרה 'אזור הדמדומים'. אני מאוד מודה על כך ואני יודע כמה מזל יש לי.
"זה מוזר כי אני בן 66 היום. הייתי כמעט בן 60 כשהכל התחיל. קעקעתי במשך 40 שנה והייתי מאוד גאה בכך. הקעקועים סיפקו לי חיים מאוד טובים. גם כל האמנות שיצרתי במקביל לקעקועים היתה חוויה מאוד מספקת. אבל כשנולד המותג, זו בעיקר היתה חוויה מאוד מוזרה. זה באמת מטריף, אנשים אמרו שזו תופעה והיום זה הפך כל כך גדול.
"אני מאוד נרגש מכך וכמובן הייתי רוצה לראות את זה ממשיך וגדל. אנשים יכולים להגיד לי שהם ראו את העיצובים שלי ואת השם שלי על איזשהו מוצר חדש, ואני בכלל לא אדע שיש כזה מוצר, כי אני לא יכול להיות מעורב בהכל. אני מעדיף להישאר בבית ולצייר. זה הדבר העיקרי שאני עושה עכשיו. לאשתי ולי יש מזל שאנחנו יכולים לצאת להרבה טיולים ואנחנו נהנים מהחיים".
אתה זוכר מה היה הקעקוע האחרון שעשית?
"אתה יודע, מישהו בדיוק שאל אותי את השאלה הזו לפני כמה ימים ולא זכרתי. אני חושב שזה היה עבור מישהי שעבדה בחנות שלי. הבן שלי עוזר לנהל את החנות שלנו, 'טאטו סיטי' בסן פרנסיסקו. אני חושב שהוא סיים קעקוע כשאני התחלתי קעקוע של מישהי שעבדה שם. הייתי כנראה צריך לסמן את זה ביומן, אבל ביום שעשיתי את הקעקוע לא חשבתי במודע שהוא יהיה האחרון שלי. באותם ימים לקחתי על עצמי עבודות מאוד ספציפיות, הייתי יותר מעורב באמנות, בחברת הבגדים ובכתיבה, שאותה אני ממשיך היום".
פסיכולוג הקעקועים הראשון
הכתיבה היא עוד חלק גדול מחייו המקצועיים של הארדי. בתחילת שנות ה-80 הוא ואשתו החלו לשווק סדרת ספרים ומגזינים בשם "Tattotime" שהפכה לחומר קריאה חשוב עבור מקעקעים ומתקעקעים בכל העולם. זה היה עוד צעד בחלוציות שלו, שכן בשנות ה-70 הוא נחשב ל'פסיכולוג הקעקועים הראשון'.
הוא פחות או יותר ייסד את הדרך שבה המתקעקע מגיע לחנות או לסטודיו, מספר למקעקע מה הוא מעוניין שייצרו על גופו ואז הם מפתחים יחד את היצירה, השיטה המקובלת בעולם הקעקועים עד היום. זו התפנית שהארדי הכי גאה בה, מכל חייו המקצועיים.
"כשהתחלתי לקעקע בשנות ה-60, רציתי לעשות משהו שונה", הוא נזכר. "הושפעתי מאוד מהאמנות היפנית וממסורת הקעקועים שלהם, שעדיין היתה מאוד מחתרתית ביפן. בשביל לפתח את הטכניקות שלי, עבדתי בחנויות שונות ופגשתי מאסטר קעקועים יפני ואת המקעקע המפורסם סיילור ג'רי קולינס שהיה מורה אדיר וחבר מאוד טוב שלי.
"הוא הכיר אותי למאסטר היפני ונסעתי לעבוד שם איתו במשך שישה חודשים. העבודה הזו פתחה לי את העיניים, חזרתי לארצות הברית ופתחתי סטודיו משלי. ידעתי שאוכל לגרום לו להצליח בסן פרנסיסקו, ניו יורק או לוס אנג'לס, כי במקומות האלה היו אנשים עם ראש פתוח והם שמעו עלי מפה לאוזן.
"הייתי האדם הראשון שממש הציע לאנשים לומר לו מה הם היו רוצים על הגוף שלהם, ואני אוכל ליצור את זה בשבילם. עד אז, בחנויות לקעקועים אפשר היה רק לבחור מדוגמאות - וזהו. זה היה כמו תפריט במסעדה ותמיד חשבתי שזה אבסורד. זה הרי קעקוע שנשאר איתך לכל החיים, אמורה להיות לך עמדה בקשר למה שהולכים לצייר עלייך.
"האנשים הגיעו להתקעקע מכל העולם וזה היה מדהים ומעניין לשתף איתם פעולה. הרגשתי שקעקוע אמור לגרום לך להרגיש טוב יותר עם עצמך ולהקרין בדרך מסוימת על המקום שלך בעולם הזה", הוא מתנסח במדויק. "זה לא משהו שאפשר לשפוט בצורה אובקייטיבית. זה מאוד אישי. העבודות הראשונות האלה פתחו את הראש שלי מבחינה אמנותית ונפשית".
האמנות שמעבר להיגיון
"עולם הקעקועים הוא עולם מסתורי וזה משהו שלכל אחד יש דעה לגביו", מסכם הארדי ומפרשן את התפיסה החברתית שקיימת באשר לתופעה האנושית והאמנותית שסביר להניח כי לעולם לא תחלוף, "תמיד הרגשתי שזה לא מתאים לכל אחד. זה כמו לשאול למה אתה אוהב אמנות או למה אתה אוהב מוזיקה. זה פוגע במקום שהוא מעבר להיגיון, מעבר להגדרה.
"כשהייתי ילד, התייחסו בצורה מאוד שלילית לאנשים שהיו להם קעקועים. אלה היו בדרך כלל חיילים שחזרו מהצבא, מלחים. כשסיימתי את בית הספר לאמנות, הקעקועים עדיין נחשבו לתופעה שהשתייכה לבני המעמד הנמוך, אמרו שזה מיועד לפושעים ולאנשים טיפשים. לי זו היתה אופציה תרבותית. זה הרי אולי הסממן האנושי העתיק ביותר שיש, סממן שהולך אחורה עד לימי המערות, עשרות אלפי שנים, מה שמוכיח שחלק מהאנשים מעוניינים ליצור סימן על עצמם עד סוף חייהם. לתעד רגשות או מסע שעברו. בשנות ה-60 הסימנים לחופש היה איך שאתה מתלבש, השיער שלך, המוזיקה ששמעת. כל עוד לא פגעת באף אחד היית יכול להיות מי שאתה רוצה, ואני רציתי לעשות אותו דבר עם קעקועים.
"ידעתי שזה בסדר אם מישהו רוצה להתקעקע, שהוא לא צריך להיות מקוטלג לאוכלוסיה מסוימת בגלל הקעקועים שלו. היום הרבה צעירים אומרים 'אני מי שאני, אל תשפטו אותי על פי הקעקועים שלי'.
אבל אין מה לעשות, אנשים כן שופטים אותך על פי הקעקועים שלך, במיוחד את אלה שבוחרים מקומות קיצוניים עבורם כמו הצוואר או גב היד. לי יש סימפטיה לצד השני.
אני מבין שבחברות מסוימות לא מעוניינים להסתכל על זה. במיוחד בסביבות עבודה שונות, אני לא חושב שזה כל כך לעניין שמישהו מכוסה קעקועים חי את חייו בסביבה שהיא מאוד שונה מדרך החיים שהוא בחר. זה הפך קצת מוגזם במיוחד בקרב נוער וצעירים. אבל מצד שני, העיסוק בקעקועים גרם לאמנות הנפלאה הזו להתרחב כל כך ולאנשים לצאת מהקביעות הכל כך שלילית שהיתה להם בעבר. מעולם לא דמיינתי שזה יקרה".
