דו"ח פאלמר פוגע בלוחמים, טוב שלא התנצלנו
למה ירו בפעילים מטווח קצר? נו, באמת. מחברי דו"ח האו"ם השתדלו להשביע את רצון ישראל וטורקיה בשם האיזון הקדוש, וכללו בו אמירות מקוממות על פעולת השייטת
עיון מדוקדק בנוסח המלא של דו"ח פאלמר מותיר את הקורא הישראלי בתחושה לא נוחה. בניגוד לרושם שהתקבל מההדלפות המוקדמות לתקשורת, האו"ם אינו מזכה את ישראל מאשמה. הוא מצדיק, אמנם, חוקית ומוסרית את הטלת הסגר הימי על עזה ואת אכיפתו באמצעות צה"ל, אך מחבריו מטילים על ישראל, בצורה די מפורשת, את האחריות העיקרית למותם של תשעה אזרחים טורקים ולפציעתם של אחרים. האשמה נוספת היא יחס לא הולם לפעילי המשט "הטורקי" אחרי שנעצרו והועברו לארץ.
לקריאת הדו"ח המלא של ועדת פאלמר - לחצו כאן
המשט שלא נגמר - כתבות אחרונות:
- הפשיטה בדו"ח המשט: "ירי בגב, וללא הבחנה"
- פאלמר הכשיר את הסגר: "אין הוכחה לנזק הומניטרי
- דו"ח המשט נחשף: "על ישראל לשלם פיצויים"
- זועבי נגד פאלמר: הייתי משתתפת במשט שוב
הדו"ח אינו מתעלם מההשתוללות האלימה במכוון של פעילי הארגון האיסלאמיסטי הטורקי IHH, ומהתעללותם בחיילי השייטת על ה"מרמרה". אנשי המשט מתוארים במילים בוטות, אך באותה נשימה המחברים מעלים טענות שמהן משתמע כי לוחמי חיל הים שנאבקו בהם ששו ללחוץ על ההדק וגרמו למוות ללא צורך.
הדו"ח גם קובע כי ממשלת טורקיה לא עשתה את כל מה שצריכה ויכולה הייתה לעשות כדי למנוע את העימות האלים. אך מחברי הדו"ח נמנעים מלהתיחס באותה מידה של חומרה למעשיהם ומחדליהם של הפעילים האיסלאמיסטים וממשלת טורקיה, כפי שהם עושים לגבי ישראל. זו כנראה הסיבה שבגללה דורשים סר פאלמר (ראש הועדה, ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר) וסגנו, נשיא קולומביה לשעבר אוריבה, רק מישראל לפרסם הצהרה שבה היא מביעה צער או חרטה (Regret) על האירוע. הם גם קוראים לפצות כספית את הפצועים ואת משפחות ההרוגים.
כלי לישראל
למעשה מתחלק הדו"ח לשני חלקים: חלק ראשון שעוסק בהיבטים החוקיים והמוסריים של הנסיבות שהובילו לאירוע על המרמרה ב-31 במאי 2010, והחלק השני, הנרחב יותר, שעוסק בהשתלטות על הספינה. בחלק הראשון מצדיקים מחברי הדוח ללא סייג, חוקית ומוסרית את הסגר הימי על רצועת עזה ואת זכותה של ישראל לאכוף סגר זה במים בינלאומיים. הם גם קובעים כי אם ישראל הייתה ממצה את כל האמצעים הלא-אלימים שעמדו לרשותה כדי לעצור את המשט שניסה לפרוץ את הסגר - הייתה לה זכות להשתמש בכוח סביר כדי להשיג יעד זה.
לא פלא שממשלת ישראל מיהרה להבליט חלק זה, הסותר את מרבית הטענות של ממשלת טורקיה כאילו פעולת ישראל במים הבינלאומיים לאכיפת הסגר הייתה בניגוד לחוק הימי הבינלאומי ומעשה של "פיראטיות". יתרה מזאת, הדו"ח מציין כי ממשלת טורקיה לא עשתה די כדי למנוע מראש את הסכנה הידועה מראש שנשקפה לנוסעי ספינות המשט.
לקביעות אלה של הוועדה יש חשיבות רבה, מפני שהן מערערות את הבסיסי המשפטי העיקרי שעליו מבססת ממשלת טורקיה את דרישתה להתנצלות מממשלת ישראל. יש למסקנות הללו גם ערך נוסף, והן משמשות גם כלי שכנוע דיפלומטי רב עוצמה בידי ממשלת ישראל בדרישתה מחברות האו"ם למנוע משטים נוספים - כפי שאכן היה במשט שתוכנן לפני כחודשיים ונעצר ביוון.
הערכת מצב מחודשת? ומה היה קורה אז?
אולם בחלק השני של הדוח טוענים פאלמר ואוריבה כי למרות שלישראל הייתה זכות לעצור את המרמרה ואת הספינות האחרות של המשט, האמצעים שנקטה היו בלתי מידתיים, נחפזים, ואף עמדו בניגוד לנוהל הימי המקובל.
ראשית, מחברי הדו"ח טוענים שישראל לא מיצתה את האמצעים שעמדו לרשותה לפני ההחלטה על השתלטות - היה די זמן למהלכים שונים של חסימת דרכן של הספינות במים בינלאומיים. הוועדה קובעת גם כי החוק הבינלאומי מחייב לא להשתמש בכוח מעבר לזה הנחוץ לאכיפת הסגר, ולעשות בו שימוש רק כשזה הכרחי לחלוטין. משמע, כשהספינות ממש קרובות לאזור שעליו מוטל הסגר וברור שהן עומדות להפר אותו. אז הייתה צריכה ישראל לבצע הפגנת כוח שתשכנע את פעילי המשט לציית (למשל ירי לפני החרטום).
כשהחליטה ישראל להשתלט בכוח על הספינות, טוענת הוועדה, היא הייתה צריכה לידע על כך במפורש את נוסעיהן כדי לתת להם הזדמנות לשקול את מעשיהם ולעצור: לומר במפורש שלוחמים עומדים לנחות על הסיפון, להזהיר את הנוסעים, ולתת להם הזדמנות לציית.
וזה לא הכל. הוועדה טוענת כי כאשר התברר לישראל שנוסעי הממרמרה מתנגדים באלימות לנחיתת לוחמי השייטת ופוגעים בהם, היא הייתה צריכה לעצור את המבצע ולעשות הערכת מצב מחודשת. לא ברור מה היה אפשר להשיג בהיערכות כזו, ועצם הקביעה מקוממת. הרי ברור שאם לוחמי השייטת היו עוצרים את הנחיתה על המרמרה כפי שדורשת הוועדה, הם היו מפקירים להתעללות וכנראה גם למוות את חבריהם שכבר היו על הסיפון ונאבקו בפעילים הטורקים.
שלישית, לטענת הוועדה ישראל לא סיפקה הסברים והוכחות מדוע צריכים היו לוחמי חיל הים לירות מספר פעמים מטווח קרוב ואף בגב הפעילים שתקפו אותם. גם קביעה זו מקוממת, מפני שברור היה שלוחמי חיל הים הותקפו מקרוב בנשק קר וחם, ממרחק סנטימטרים ספורים, חלקם כשהם שוכבים על הסיפון ותוך כדי מאבק פיזי עם מספר רב של תוקפים שאחזו בהם מכיוונים שונים ומנעו מהם מלהשתמש בצורה מושכלת וסדורה בנשקם. בנסיבות כאלה הירי מהסוג שבוצע היה בלתי נמנע.
כך למשל, לוחם שייטת שרואה את חברו מותקף ונזרק מעבר למעקה הסיפון היה חייב - לא רק רשאי - לירות בגב התוקפים שאחזו בחברו כדי לשחררו ולהצילו. לא ברור מדוע עובדות אלה לא הובהרו לחברי הוועדה, ואם הובהרו - מדוע התעלמו מהן. למעשה יש רק מקרה אחד שבו יתכן שלסימני השאלה שהעלתה הוועדה הייתה הצדקה כלשהי: הירי בפעיל טורקי (אזרח ארה"ב) מרובה צבע ברקתו על הסיפון התחתון, לפני שנוצר מגע פיזי בינו לבין לוחמי חיל הים שהיו עדיין על הסירות.
הקביעות הללו עלולות לסייע להגשת תביעות בחו"ל נגד לוחמים והאחראים, אך ישראל לא תתקשה להדוף את הטענות, ואף להוכיח באמצעות עדויות וצילומים שמדובר בהגנה עצמית.
הכל פוליטי
ניכר בדו"ח פאלמר שמחבריו השתדלו מאוד לשמור על אובייקטיביות והגינות, אך באותה שעה היו מודעים לכך שהם פועלים בשירות האו"ם, שהוא ארגון פוליטי. מכאן הצורך "לאזן" את קביעות הדו"ח ומסקנותיו באופן שישביע את רצון שני הצדדים ויסלול את הדרך לפיוס ביניהם. כפי שרצה מזכ"ל האו"ם וכפי שרצו בוושינגטון.
זו הסיבה שסעיף מיוחד שכותרתו "פיוס" נכלל בדו"ח. ישראל נדרשת בו, כאמור, להביע "צער" ולשלם פיצויים, וטורקיה נדרשת לחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל.
כידוע ממשלת ישראל הייתה מוכנה לקבל את דרישות הוועדה, אך בצדק לא הסכימה לדרישת ארדואן להתנצלות.
דרישה זו שהועמדה על ידי אנקרה כתנאי (והוצגה בגסות כאולטימטום) לשיקום היחסים בין שתי המדינות, נועדה למעשה להשפיל את הממשלה בירושלים ולזכות את ארדואן בנקודות יוקרה בעולם המוסלמי. ספק אם הייתה מביאה לשיקום היחסים ההדוקים עם טורקיה, אך ברור שהייתה מכרסמת בהרתעה של ישראל ובמעמדה באזור. לראיה - מצרים, אחרי הפיגוע המשולב ליד אילת מיהרה לחקות את טורקיה ודרשה התנצלות עוד לפני שהיה ברור איך ולמה נפגעו אנשי צבאה בתקרית.
לפנייה לכתב/ת 
