קוראים לו האזרח הקטן

כבר הרבה שנים הוא חש איך מחלחל בו הכעס. עומד לו תקוע בגרון, באמצע הדרך. הוא שם לב שתמיד יש איזה הסבר משכנע, מדוע הוא, דווקא הוא, צריך לשלם מס מתוך שכרו הדל, כך שהנותר ממשכורתו נגמר כבר בתחילת החודש. וכן, אף פעם שמו לא נפקד מרשימת פקידת השלישות המזמנת אותו למילואים. ותמיד הוא באמצע משהו כשקוראים לו. פעם אשתו כורעת ללדת אוטוטו. ופעם הבוס בעבודה מעקם לו את הפרצוף כאילו הוא סידר לו את המילואים בכוונה, בדיוק לפני ספירת המלאי השנתית. אז מה הם רוצים - שיתחמק?

תמיד הילד צריך משהו, תמיד בדחיפות, והוא כבר לא יכול לשלם. אז הוא מוריד את העיניים. לפעמים הוא מתעצבן דווקא עליו. ומה הוא אשם, הילד? אחר כך צובט לו הלב. שלא לדבר על אשתו שמקטרת שלא יצאו לחופש כבר שלוש שנים. כאילו שהיא לא רואה איך הוא נקרע בין שתי עבודות. קוראים לו האזרח הקטן, כך הוא שומע בכלי התקשורת. והוא חש עצמו באמת קטן מתמיד.

סולידריות בכיכר במקום שנאה ותסכול(צילום: באדיבות היחידה האווירית, משטרת ישראל)

עוד בערוץ הדעות :  

• היום מתמחה, מחר מלצר / עסאם עקרם דאוד
• אמא, אבא. הצעדה הזו בשבילכם / אתי כהן
• ממשלה יקרה, שמחי בשמחתנו / סתיו שפיר
• שבע הערות על מחאה חברתית / אבינדב בגין
  

ואז, כשההיא יצאה לה לשדרות רוטשילד והקימה אוהל כי נמאס לה, חשב בלבו שגם לו נמאס כבר מזמן. אז אולי אם יצטרף אליה, יוכל לפחות לצעוק את כעסו. גם זה משהו בימינו. פתאום יצאו גם כל השכנים אחריו. והוא בכלל לא ידע שבעצם לכולם נמאס. העובדה שכל השכנים נמצאים שם לידו, בין האוהלים, יצרה אצלו בלב איזו תחושה חדשה, שבכלל לא הכיר. תחושת שותפות גורל. פתאום הם בעצם החברים שלו.

כבר לא לבד. המדינה בכיכר, אמש (צילום: הדר כהן)

בהפגנה במוצאי שבת היו כל הרבה אנשים ברחוב, וכולם צעקו, איתו ממש, על העם, שרוצה צדק חברתי. ביניהם הבחין בשני פרופסורים מהאוניברסיטה, שהכיר ככה, מרחוק. וגם מתמחה אחד לרפואה. כשצעקו יחד ברחוב, עמדו לו דמעות בעיניים. הוא שמע שקוראים לזה בעברית יפה - סולידריות. הוריו אומרים שפעם היה את זה כאן.

ואז הזדחלה לה אט אט, המחשבה לראשו, על נציגיו בכנסת. בעצם-איפה הם? למה הם לא צעקו את צעקתו עד עכשיו? הרי תפקידם לדאוג לו, כאילו. זכור לו במעורפל שהם היו עסוקים בחודשים האחרונים בחוקים שדיברו עליהם כל הזמן. המלים "נכבה" ו"חרם" חזרו על עצמן. מין שנאת ערבים מעורפלת כזאת עלתה משם. ובעצם, מה זה עוזר לו כל השנאה הזאת? למה ההם שם בכנסת לא מנסים לחלץ אותו מהבעיה שלו האמיתית, שהיא איך גומרים את החודש? איך חיים את החיים האלה באמת, עם קצת שמחה בלב לפעמים, לא רק צרות?

דווקא התחושה של היחד עם השכנים, החיבה שפתאום חש כלפיהם, מוצאת חן בעיניו הרבה יותר. אז מה הם חושבים לעצמם שם בכנסת? מתי הם יתחילו לדאוג לבעיות שלו?! אומרים שיש להם עכשיו חופש, שקוראים לו פגרה. כן, להם תמיד מגיע חופש, אומר בלבו במרירות. אז מגיע גם לי קצת חופש מהם.

טליה ששון, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, התמודדה לכנסת ברשימת מרצ

גולשים מוזמנים להציע טורים: opinions@y-i.co.il