הורים בקבוצת תמיכה: פרק מתוך "רביעי בערב"

ברומן "רביעי בערב", בחדר ישיבות בקומה העשירית בבניין משרדים ברמת גן, נפגשים שבעה אנשים שהמשותף להם היא ההורות. עלמה פרבר, פסיכולוגית שהתקשורת מגדירה כ"קוסמת", שידועה בשיטות עבודה בלתי מקובלות, מנהלת טיפול קבוצתי אשר ישאב את כל משתתפיו למערבולת רגשית - ואיש לא יצא ממנו אותו אדם שהיה. גם לא הפסיכולוגית.

"רביעי בערב". איש לא יישאר כפי שנכנס

יעל הדיה נולדה בירושלים ב-1964. מלמדת בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ותסריטאות במכללת ספיר. ספריה, "תאונות" ו"עדן", היו בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר. הדיה כתבה גם את הספרים "הנפשות הפועלות" ו"שלושה סיפורי אהבה", והיתה מתסריטאיות הסדרה המצליחה "בטיפול"

פרק ראשון

הנה כמה מן הדברים שמעולם לא עשינו עם הילדים שלנו.

מעולם לא רצנו אִתם במעלה הר והתגלגלנו אתם מטה בגלגולים פראיים, מלאי צחוק, חסרי חשבונות של למה עלינו ומה יהיה, אם לא קר או חם מדי, אם הם לא מתלהטים, משתוללים מדי, או להפך: מהוססים מדי, בגללנו, יודעים שעלינו את ההר חסרי דאגות כביכול, פראיים כביכול, כדי לבדוק משהו, אבל מה? אם אנחנו משפחה שעולה ויורדת הרים, לבדוק אם אנחנו משפחה, והרי הילדים, זה ברור, ירגישו בזיוף, יחושו בו מלחלח את בגדיהם כמו הטל, אם יהיה שם דשא, או האדמה שתדבק לאצבעות שלנו, לאצבעות העצבניות שלנו, ועוד איך ירגישו בזיוף, ואנחנו נביט בהם ונשאל את עצמנו: למה אנחנו פה? ונצווה: בואו נחזור הביתה לפני ש-

לפני שמה?

מעולם לא עמדנו אתם מול חלון בלילה להביט בירח, או בלילה בלי ירח, מבלי שלתמונה שלנו עומדים ומתבוננים בשמים תפלוש הכתובית, והרי המילה כתובית היא סוג של פלישה בפני עצמה – הנה אנחנו, משפחה שעומדת ומתבוננת בשמים, והכתובית, בתחילה רק הפרעה קטנה לעין, תתרחב עד שתכסה את המסך, תהיה ליקוי ירח, ליקוי כלשהו, ואיך נגרש את הליקוי כשקל יותר לגרש את הירח, את השמים, את הכוכבים, כשקל יותר להגיד, פתאום להגיד ולקלקל את הרגע שנולד, כנראה, מקולקל: זהו, ילדים, ועכשיו – הביתה.

אבל למה הביתה?

מה בוער? הם יגידו בלי מילים, במשיכת כתף, במשיכת מבט, בגרירת רגליים – מה בוער? עד שילמדו, עד שילמדו להגיד: הנה אמא ואבא שלנו, שלעולם לא יהיה להם את הרגע הזה, אלא תמיד רק את הבא, ואת זה שאחריו, ואחריו – הנה הורים שחולמים על הורים פראיים באמת שעולים באמת בריצה הרים, אמהות משוגעות, אבל טובות, אבות טובים ופראיים, יורדים מתגלגלים מצחוק מהרים ואחר כך, בדרך הביתה, בולמים פתאום את המכונית, פותחים לרווחה את הדלתות וצועקים: בואו ילדים, מהר, תראו את השמים, תראו איזה שמים יפים, וככה, בלי מעיל, בלי נעליים, בלי זמן, בלי כתוביות יוצאת כל המשפחה להביט בירח ובכוכבים – אמא ואבא, יגידו, חולמים על כל זה ובוכים.

אבל למה? למה בוכים?

כי אין לנו מושג אם בשנים שחלפו מאז שנולדו ילדינו מה היה יותר: משהו גדול וחדש ופלאי או החמצה, משהו שיהפוך אותם לבני אדם חדשים ופלאיים או שיחמיץ אותם, יעשה אותם למוחמצים, מוחמצים בעיני עצמם, מוחמצים לגמרי, בגללנו מוחמצים.

מה בוער? שואלים הילדים, והנה – אנחנו מה שבוער, ובבערה שלנו אנחנו שורפים את קצות הכנפיים שלהם, הכנפיים הקטנות הברווזיות המקופלות תחת לוח לבנו, והנה – כל חיינו רצינו להגיד "לוח לבנו", וכשנולדו ילדינו ראינו סוף-סוף את הלוח, ראינו במה מדובר, כל כך דק הלוח, עשוי נייר אורז וקורים, והכנפיים הברווזיות הפלומתיות נפרשות עם כל פעימה שלנו ושוב מתקפלות, והנוצות הזעירות מגרדות ומדגדגות את לוח לבנו הזה, עד שילמדו לחבוט בהן חזק, לפצח את לוח לבנו ולפרוץ החוצה, כמו שעולים הר, כמו שיורדים הר, כמו שניתזים ממכונית נבלמת פתאום בלילה, לראות משהו.

כי מעולם לא עלה על דעתנו שאהבה היא ליקוי, ואיך יכולנו לדעת שמהרגע שנתאהב, פראיים, מתנשמים, משתוללים (לא מהוססים, אפילו לא לרגע מהוססים) בילדים האלה, במאורות הקטנים, נהיה אנחנו הענן המעיב, הרוח הפראית, הטל, פירורי הבוץ, החלון, הכתובית, הקלקול, ואולי גם, אולי – אהבת חייהם.

לעת עתה, לפחות. עד שילמדו.

1

אבא

זוהר

בלילה חלמה על סופר-נני. היא נכנסה אליהן הביתה עם צוות טלוויזיה עצבני, הניחה את תיק

מרי פופינס שלה על השיש במטבח, שינסה את מותניה וסקרה אותן, אותה ואת הילדה, שישבה ליד השולחן וסידרה בצורת לב פיסות שניצל סביב תלולית פירה. סופר-נני הביטה בצלחת ואמרה: יפה, חמודה, את כל כך יצירתית, ואביגיל שיטחה את הפירה בכף והחלה לחרוץ בו בחוד המזלג ציור ילדותי של אדם: עיגול וקו מתארך שיוצאים ממנו ארבעה קווים קצרים.

סופר-נני הניחה יד חמה, טלוויזיונית, על כתפה של אביגיל, ולזוהר שלחה חיוך ולחשה באנגלית, כדי שהילדה לא תבין: זהו רגע משפחתי נפלא, תנצרי אותו, הוא ייתן לך כוחות, ושתיהן התבוננו באביגיל, שחרצה תחת הדמות את המילה "אבא", ואחר כך התחילה לאכול את חתיכות השניצל במהירות, משליכה אותן אל פיה זו אחר זו, עד שהלב שהקיף את הפירה נעלם.

אבא? שאלה סופר-נני, וזוהר הנהנה, כן, אבא, ופינתה את הצלחת לכיור ופתחה את הברז וחיכתה עד שהמים שטפו כל זכר לכמיהה המתמשכת, ההולכת ומשתכללת של בִתה.

כמו קירות מערה מעוטרים במסרים פרה-היסטוריים היו קירות הדירה מלאים בשרבוטיה של אביגיל: קווים מזדגזגים כמו גב תנין ובועות מוארכות של מי שעוד לא למדה לצייר עיגול, קשקושי גירים צבעוניים, קווים ועיגולים והתחלות פרצופים וגם מה שנראה כמו עובּר של האות אל"ף, האל"ף של אבא, שבגיל שלוש לימדה את עצמה לכתוב.

כשהיתה קוראת לה סיפור ומצביעה על האותיות השונות ושואלת: מה זה? ואיך קוראים לאות הזאת?

"רביעי בערב", מאת יעל הדיה. הוצאת עם עובד, 464 עמ'.