שרה אנג'ל בספר חדש

כשסהר אביטל היה בן שתים-עשרה וחצי, נדרסה אמו במעבר חצייה ושכבה בתרדמת זמן ארוך כל כך, עד שבלי כוונה עקפה את היפהפיה הנרדמת - שיאנית השינה העולמית. בן-רגע יורדים חייו של סהר מהפסים: אביו ממהר לשאת באישור הרבנים אישה שנייה - דבורה, המכונה שק עצמות אשר יולדת לו תינוק מיד לאחר החופה, וסהר מגורש מיפו ד', שכונתו האהובה, ויוצא לגלות ברעננה המנוכרת בבית סבתו ניצולת השואה. אבל עם העוקץ מגיע גם הדבש. ימי נעורים סוערים ורומן ענק. מור בלומנטל, מלכת הכיתה ודוגמנית-על בהתהוות, סוחפת אותו למסע גילויים מסעיר וחושני.

עטיפת הספר "ירח משוגע". סיפור שמתחיל בדמעות

שרה אנג'ל היא מחברת רבי המכר "מלאך או שטן", "נקמה", "שנת החתול" ו"בחורים טובים".  

פרק ראשון

כשהייתי בן שתים-עשרה וחצי, אימא שלי נדרסה במעבר חצייה ושכבה בקומה בבית-חולים זמן כל כך ארוך, עד שבלי כוונה עקפה את היפהפייה הנרדמת – שיאנית השינה המפורסמת ביותר בעולם. היא ישנה, וישנה, ואף אחד לא ראה את סוף השינה שלה – לא הרופאים ששלחו אותה לנבול במחלקת הצמחים, ובטח לא אבא שלי הבוגד. בסך הכול עברו תשעה חודשים מהתאונה, והוא פנה לרבנות וביקש היתר לשאת אישה שנייה – אחת מתפקדת וערה.

ובאמת, הרבנים הנאורים הפגינו הבנה מלאה למצבו המיוחד של אבא שלי והלכו לקראתו במובן הכי חיובי של המילה. בסך הכול שתי ישיבות ושתי חוות דעת רפואיות שאישרו את מעמדה של אימא שלי כחסרת תקנה, והרבנים המכובדים החליטו פה אחד לבטל את חרם דרבנו גרשֹם, האוסר על נישואין עם יותר מאישה אחת, ופסקו שבמקרה הספציפי הנדון מותר למנחם אביטל לשאת עוד אישה.

מנחם אביטל, שהוא במקרה אבא שלי, ומעתה יכונה לעתים גם החרמן, חטף את האישור של הרבנות ורץ כמו גנב בלילה להתחתן עם דבורה, רווקה בת שלושים ושתיים מהשכונה, שאנחנו, הילדים, קוראים לה שק עצמות, כי היא כל כך רזה, שכשהיא עומדת במרפסת אתה בטוח שמישהו תלה אותה לייבוש על השלד שלה. אבל אני מקדים מאוד את המאוחר. בשביל ההבנה צריך לחזור להתחלה.

ביום התאונה הייתי חולה. אימא ואני הלכנו לקופת-חולים ועמדנו בסבלנות במעבר החצייה. זקן בן מאה בתוך פיאט אוּנוֹ עצר ונתן לנו לעבור. כשלפתע, איך שאנחנו באמצע החצייה, נפלה לו הרגל מהברקס לגז והאוטו התנפל על אימא כמו אמסטף מורעב ונתן לה ביס בצד. אימא התמוטטה בזיג-זג, ו – בום. הראש שלה נחבט במכסה המנוע של האוטו.

הזקן שדרס את אמי בלי שום סיבה הגיונית חוץ מהתעייפות שרירים בלויים, יצא מהטרנטה שלו רועד בכל הגוף כאילו אנחנו דרסנו אותו ונפנף בידיו כמו חסידה זקנה שלא מצליחה לעוף. בסוף, כשהוזעקה ניידת, הוא גם זייף התעלפות בשביל לא ללכת לבית-סוהר. מאז, אני בעד חוק שישלול למבוגרים את רישיון הנהיגה ביום שהם חוגגים שישים. ככה, בתור מתנה ליום הולדת.

בבית-החולים עשו לאימא את כל הבדיקות האפשריות וגיבסו לה את כל האיברים השבורים. היא נשמה בכוחות עצמה והחמצן זרם חופשי למוחה, אבל היא נשארה רדומה.חודש עבר, והרופאים מבית-חולים וולפסון התחילו להתנהג כמו רופאי אליל מאפריקה שקיבלו את הדיפלומה שלהם מהצ'יף של השבט. במקום להזריק לה תרופות מודרניות שמחזירות בן-אדם להכרה, הם הציעו לאבא שלי תרופות הומואיות: לשבת לצדה, לתמוך בה ולדבר איתה דיבורים רכים. מנהל המחלקה אפילו הפליג על אוניית ההגזמות כשזרק מהסיפון, "תשמיע לה מוזיקה שהיא אוהבת."

אבא שלי, לרקע כללי, הוא מנופאי שכיר בחברת המנופים "גוליבר", ובהתאם למקצועו ולמראהו – רומנטי כמו מאפרה מלאה בדלים של מרלבורו. כפות ידיו מחוספסות, מיובלות ומוכתמות בניקוטין, פניו קשוחות, מצחו נמוך, עיניו סמוכות, ותמיד תמצאו על לחייו חֶלְקות זיפים ששכח לגלח. אבא שלי תיעב מצבי השתטות פומביים, מלמולים, דיבורים דביקים ומוזיקה רומנטית. הדבר האחרון שהיה לו בראש זה לחזור מהעבודה באתרי הבנייה, כולו מאובק, ולערוך לאשתו קונצרטים בוולפסון. הוא פשוט כעס. מהתחלה היה נדמה לו שהתרדמת הזאת היא משהו אישי נגדו. מחלה מסתורית שאפילו הרופאים לא מבינים ולא יודעים להגדיר.

בימים הראשונים הוא בא לבקר אותה הרבה בבית-החולים ובנימה הכי ידידותית שהצליח להפיק נבח לעברה פקודות: "רחל קומי! רחל תתעוררי! יאללה, מספיק עם השטויות שלך! קומי כבר! סהר לבד בבית, ואת יושנת לך כאילו... כאילו יום כיפור עכשיו."

סהר זה אני. וכשאבא התלונן שסהר לבד בבית, הייתי בטוח שאימא תקום תיכף ומיד. כי סהר לבד בבית זה צרות ואסונות: דברים נשרפים, זכוכיות נשברות, סנטרים נפתחים... אבל אימא שמה עלינו פס והמשיכה לישון שינה ערֵבה, פניה לבנות כמו הכרית שעליה מונח ראשה.

בלית ברירה, אבא פנה לסבתא ברוניה, אימא של אמי, וביקש ממנה בכל לשון של בקשה ובשיא האדיבות לבוא לטפל בי. הוא הוכיח בכך שני דברים: אלף – שיש לו כישרון מולד לנטוש אנשים חשובים בחייו ברגע, ובית – יכולת לאסוף פראיירים חדשים שישרתו אותו.

סבתא ברוניה מכירה את אבא מצוין ויודעת שהוא מקפיד לירוק לבאר שממנה שתה. כשהחתן שלה, שלא סובל אותה ומזלזל בה, היה צריך מבשלת, מטפלת ומנקה, ולא היה אכפת לו שהיא זקנה בת שמונים, נגמרו לו פתאום העלבונות, "את נראית כמו מקרר 4 דלתות," או "בגללך כל אפריקה רעבה." או הנאדים המסריחים שהיה תוקע בנוכחותה ואומר לה, "אם שרדת את תאי הגזים, תשרדי גם נאדים של יהודים."

סבתא ברוניה ניסתה להיחלץ מהתיק בתואנה שבעלה, סבא מאיר, חולה, אבל אבא היה נחוש

להביא אותה אלינו הביתה ליפו ד'. הוא נסע לרעננה במונית וחיכה עד שתארוז מזוודה. לסבתא, אגב, היה מלאי מזוודות. כניצולת שואה מהונגריה ובוגרת מחנה ההשמדה אושוויץ, בבית שלה, ליד הדלת, ניצבה תמיד מזוודה ריקה, מוכנה להיארז במהירות ולעבור למחנה הבא. אך למרות הצרות שעברה, הראש שלה עובד עשר והלב שלה זהב. מההרפתקאות של היטלר נותרו לה שלוש מזכרות: מספר על היד, שנאה תהומית לגויים באשר הם ורעב. לא סתם רעב – כפייתי. סבתא ברוניה טחנה אוכל כל הזמן.

הפה שלה לא נח דקה, מה שניפח אותה עם השנים לממדים של קטר רכבת ולמשקל של היפופוטם בוגר ומפוטם. היה לה פרצוף בקוטר של עוגת יום הולדת עגולה. לחייה – גביעי חזייה דאבלD . שלושה סנטרים דמויי סברינות השתלשלו עד חזה הענק, בצדדים היטלטלו זרועות שוקי קרנף, ומאחור נגרר פסנתר כנף ע–נ–ק.

מהרגע שסבתא נכנסה אלינו הביתה, פח הזבל יצא לפנסיה. שום דבר לא נזרק לתוכו. אפילו את הפירורים שנשארו על השולחן היא הייתה גורפת בכף ידה הדשנה, והופ, למערבל שבתוך גרונה. סבתא אמרה שהיא אוכלת כדי לשכוח את הצרות שלה, ובלי עין הרע, היו לה המון כאלה: שואה בלתי נגמרת, מחלות מכף רגל עד ראש, בת בתרדמת... הלסתות שלה טחנו בלי הפוגה ובלי בררנות: תפוחים, חצילים, ביסקוויטים, תרד, דגי הרינג, ריבת דלעת... ומה שלא אכלה מהיד לפה, היא אגרה בכל מחבוא אפשרי: בארונות הבגדים, מתחת לכריות, בין המעילים, בארגזי המיטות... ושיא הבושה, היא לא קנתה אוכל במכולת, אלא יצאה לצוד אותו בנבכי הגטו של יפו ד'.

"ירח משוגע", מאת שרה אנג'ל. הוצאת אריה ניר. 302 עמ'.