הטוב, הרע והקצת נורא

1. מבחן התוצאה. שובצנו בקבוצת הדירוג הרביעית, וסיימנו במקום הרביעי. לא פישלנו, לא הפתענו. תחושת האכזבה מגיעה מצורת המשחק בשני המשחקים הראשונים נגד גרמניה וצרפת, מרמת הלחימה ומההכנה הטקטית נגדן. אבל חובה להודות, נפלנו לבית קשה מאוד, ונראה שבבתים מהצד השני (3 ו-4) היינו יכולים לעלות לשלב הבא.

• בטעם טוב: ישראל סיימה בניצחון על איטליה
• טורקיה הדהימה את ספרד
• למה מגיע לעמאשה מזל טוב? "בועטת", מדור רכילות ספורט  
  

גם סדר המשחקים היה נגדנו, ולו היינו מקבלים את גרמניה במשחק האחרון, כשיש לנו כבר שני ניצחונות בכיס, ונוביצקי הרבה יותר עייף, זה היה עשוי להיות סיפור אחר. אבל שני הניצחונות במשחקים האחרונים, למרות אווירת ליגת הקיץ, היו מאוד חשובים לעתיד הענף, להגרלה לקראת האליפות הבאה וכדי שנבין איזה כדורסל אנחנו צריכים לשחק בעתיד.

דירק נוביצקי מול אליהו. ההגרלה הייתה קשה(צילום: עוז מועלם)

2. לשחק בהתאם למגבלות. בשני המשחקים הראשונים ניסינו לשחק כדורסל "קלאסי", למרות שאין לנו כלים בשביל זה. פיק אנד רול משעמם עם גבוה נטול קליעה מרחוק, משחק איטי ותרגילים ארוכים, שמירה אישית, כמעט ללא לחץ על

הכדור. בטור הפתיחה לאליפות כתבתי שצריך לשחק כמו בשכונה. לקח לנו שני הפסדים כואבים כדי להכיר בכך והתחלנו לשחק את המשחק שמתאים לנו.

כדי לחפות על היעדר הגובה - צריך להקצין את הצדדים החזקים. לזרוק בתחילת ההתקפה אם יש מבט חופשי לסל, להזיז כדור במהירות עצומה, לרוץ כל הזמן, להשתמש באופן מתוכנן ביתרונות היחסיים (אליהו). ובעיקר לשמור בטירוף וללחוץ. להיות קבוצת קולג'. למאמנים זה קשה כי יש להם פחות שליטה והרבה יותר נמצא בידי השחקנים. אבל שיבק הודה בטעות, עשה את השינוי והציל את האליפות. כרגע, זה הכדורסל שמתאים לנו וזו לא בושה לשחק ככה. לפחות כל זמן שלא נגדל כאן גבוהים איכותיים.

אריק שיבק. הודה בטעות(צילום: עוז מועלם)

3. בעיית האופי. במשחקים מול גרמניה וצרפת כיבדנו מדי את כוכבי ה-NBA, לא היינו אגרסיביים, ואיכשהו היה באוויר ריח של חשש מהפסד ולא של תשוקה לניצחון. רק כשאיבדנו סיכוי התחלנו לשחק משוחרר, וזו בעיית האופי של הספורטאי הישראלי: היכולת להגיע ליכולת שיא בזמן אמת. גם נפילת המתח ברבע האחרון אחרי 20 הפרש נגד איטליה באה מאותו מקום.

ראינו את התופעה הזו השבוע גם בכדורגל, בג'ודו, באתלטיקה. זו בעיה של יכולת מנטלית ומקצוענות ויש לטפל בה על ידי מאמנים מנטליים כבר מגיל צעיר.

טוני פארקר. קיבל יותר מדי כבוד(צילום: AFP)

4. אין BA. הרינונים סביב עומרי כספי ומצבו הבריאותי לא הוסיפו כבוד לענף. אף אחד לא יכול להרגיש מה קורה בברך של עומרי חוץ ממנו עצמו, אבל נדמה לי

שהבעיה האמיתית שהביאה לפרשה היתה העמימות סביב פרישתו מהאליפות. עומרי הוא כוכב מקומי, אהוב על ידי האוהדים, מופיע בפרסומות ומפרסם בבלוג את הגיגיו.

דווקא אחרי ההחלטה המשותפת עם המאמן, היה צריך עומרי לכבד את הקהל שלו, לכנס מסיבת עיתונאים ולעדכן את כולנו על מצבו. "רבותיי, ניסיתי, אבל יש לי פציעה מסכנת קריירה. הנה תוצאות הבדיקה, אני לא יכול לתרום לנבחרת במצבי. אני נשאר בארץ לטיפולים ואהיה מוכן לשרת את המדינה בקיץ הבא. תודה לכם על התמיכה". אני מבטיח לכם שאיש לא היה מצייץ והכל היה נגמר יפה. לשחקן במעמדו של עומרי יש חובות לצד הזכויות הרבות. גם כשהוא לא משחק.

עומרי כספי. גם לו יש חובות(צילום: עוז מועלם)

5. אין רכזים, כולם גארדים. פעם הרכזים שלנו היו פאר הענף, אחר כך התחלנו לחפש גבוהים ולייצר פורוורדים, ופתאום יש לנו הרבה גארדים. אבל לא רכזים. מרוב שלימדנו אותם לחשוב על קליעה, הם כבר לא חושבים קבוצה. הם מכדררים יותר מדי, מוסרים בקפיצה, אין להם קליעה יציבה מבחוץ. הם לא דוקטורים לכדורסל כמו שהיו מרזל, מוסקוביץ', שפר.

אין לנו רכז מוביל כי אף אחד לא שחקן שלם. לכל אחד חסר משהו. צריך ללמד את הרכזים להיות מאמנים על המגרש, לזהות אותם כבר מגיל צעיר, ולהפוך אותם לשחקנים שלמים ולמנהיגים.

6. שחקן מוביל זה דרך חיים. עם ריבוי הזרים בליגה, השחקנים שלנו נכנסים לתפקיד של שחקנים משלימים. מקצועית זה מאפשר להם יותר חופש בזכות ההתרכזות של ההגנות בכוכבים כמו סופו. לפניני יש זמן לכוון עוד חצי שנייה כי הוא עומד לבד בצד הרחוק. אליהו רוקד ברחבה וחי על מה שההגנה נותנת (גדולה בפני עצמה).

אבל כשמגיעים לנבחרת, מול קבוצות איכותיות, פתאום מתרכזים בך ועושים עליך סקאוטינג. ויותר מזה, זו גם אחריות אחרת. אתה המוביל, אתה מסתכל מסביב ואין מישהו אחר. לא בכדי היה זה דווקא מקל שנכנס ברבע האחרון נגד לטביה ולקח עליו את המשחק. הוא מהיחידים שהובילו קבוצה השנה.

גל מקל. שחקן מוביל(צילום: עוז מועלם)

7. "הבור", "החור השחור", "השממה שאחרי". כינויים של מאמני נבחרות ישראל לשנתונים של הנבחרות הצעירות הבאות. בפועל, היינו הנבחרת הכי זקנה באליפות, ללא אף שחקן יליד שנות ה-90, והתבססנו על סגלי נבחרות העתודה הוותיקות של 2001 ו-2005. אבל לקרוא לזה בור זו שטות וחוסר אחריות שבאה להכין תירוצים מראש לכישלונות הבאים. תפקיד הדרג המקצועי הוא לאמן וללמד ולא להעריך את הרמה. תשאירו את זה לפרשנים.

כל הנבחרות הצעירות כבר ירדו לדרג ב', ולא צריך להיות שום לחץ שיחזרו לדרג א'. יותר חשוב שייבנו מכל אחת שלושה שחקנים טובים לדרגת הגיל הבאה. ואם נלמד כדורסל, פתאום זה יקרה ונעלה חזרה בלי לשים לב. צריך לעבוד עם מה שיש, ולגלות את מה שמוחבא. להצליח להוציא מאה אחוז מהכישרון, במקום להתכונן מראש לכישלון.

8. תפקיד האקדמיה. איגוד הכדורסל רואה באקדמיה שפתח לפני שנתיים כפתרון ומפתח לשיפור מצב העתודה. ואכן באקדמיה עובדים באופן רציני, אבל מפספסים בבחירת הילדים. כעיקרון מנסים כל שנה להביא לשם את הטובים ביותר בכל מחזור, אבל זה מחטיא את המטרה.

אבנר קופל. המנהלת חייבית להכניס חוק שיתוף צעירים(צילום: מוטי קמחי)

מצד אחד האגודות הגדולות והמסודרות בהן גדלים הכוכבים מפסידות שחקנים בהן השקיעו, ומצד שני חלק מהכוכבים הופכים להיות חברים לדרך במקום להתפתח כמובילים באגודתם. לכן, צריך להביא לאקדמיה רק את הכשרונות הפוטנציאליים, הגבוהים והאתלטים, כנראה מהאגודות הקטנות יותר, גם אם הם פחות טובים כרגע ולא שייכים לנבחרת הקדטים או הנוער. קחו סיכון והרחיבו את כמות השחקנים הטובים בכל שנתון. זה המבחן האמיתי. וזה לא יחבל בהצלחת הנבחרות הצעירות.

9. לשחק בשביל הדגל. האם אנחנו מתרגשים מהמדים הלאומיים כמו פעם? האם בחורינו המשתזפים בחופים אחרים ומגיעים רק בקיץ לביקור מרגישים את המחויבות העמוקה לדגל ולצבעים הלאומיים? קשה להשתחרר מההרגשה שזה כבר לא אותו דבר, והאמת היא שקינאתי במקדוניה ובגאווה הלאומית של הנבחרת שלה.

אז אני לא אומר שהמחאה החברתית הגיעה גם לנבחרת, אבל נדמה שיש כבר הרבה יותר שוויון נפש בהתייחסות השחקנים. זה חלק מהקריירה, זה משהו שצריך לעשות, אחרת יטגנו אותך בתקשורת. ואני לא מדבר על כספי, אלא על מי שכן הגיע. ואני לא בטוח שאפשר לתקן את זה בנאומי מוטיבציה. זה כנראה יבוא רק אם המדינה תיתן לכל אזרחיה משהו טוב יותר להתהדר בו.

אוהדים ישראליים ביציע. צריך לשחק בשביל הדגל(צילום: עוז מועלם)

10. תפקידה ההיסטורי של מינהלת הליגה. ברוב הסיכומים שתקראו תמצאו ביקורת על איגוד הכדורסל, שדווקא עושה לדעתי, תחת מגבלות תקציביות גדולות, כמעט את המקסימום. אבל מינהלת הליגה

 מחזיקה ביד את האוצר האמיתי – דקות המשחק בליגת העל. והשנה יש הזדמנות חד פעמית – עונה ללא ירידות! אין תירוצים של לחץ.

זו יכולה להיות עונת מפנה ביחס לצעירים הישראלים, והמינהלת חייבת להכניס מיידית חוק שיתוף צעירים: לדרוש מכל הקבוצות לשבץ כשחקן 11 ו-12 בסגל שני שחקני נוער או עתודה, ולחייב את המאמנים לשתף אותם לפחות 8 דקות במשחק. בכך יכולה המנהלת לחפות על אשמתה בהצפת הליגה בזרים וקיפוח מתמשך של השחקן הישראלי. ואם צריך, תנו לקבוצות תמריצים כספיים עבור כך. הגיע הזמן שגם בקופל ליג נראה כדורסל ישראלי, גם בלי חוק רוסי.