בורא פרי הפרה
אם אתם יוצאים לאכול בחיפה, יש לנו בשבילכם שלוש מילים: Meat in & out. בעצם רגע, סופרים את ה־& הזה?
לא מזמן יצא לי לנחם אבלים בבית של משפחה חרדית. עבדתי לפי הספר ולא אמרתי שלום כשנכנסתי, נמנעתי מהושטת יד לאלמנה והצטרפתי לחברותא ששיננה דף משנה. הרגשתי כמו ליצן בבית קברות והצטערתי שדווקא האדם היחיד שהכרתי בבית הזה, המת עצמו, לא היה זמין לחלץ אותי מהמבוכה. אחרי תפילת ערבית חמקתי החוצה בשקט, ובדרך לאוטו ביקש ממני אחד המנחמים טרמפ.
כבר ברמזור האדום הראשון התברר שהוא שוחט. יש בעלי מקצוע בחיים, כמו תליין ורוצח שכיר, שאתה מודע לקיומם אבל לא ממש מעוניין לפגוש פנים אל פנים. גם שוחט שייך לקבוצה הזאת. למזלי, ברמזור האדום השני התגלה הטרמפיסט שלי כאיש רעים להתרועע. גילגלנו שיחה על בתי מטבחיים בארץ ובחו"ל, על שחיטת כבשים בחצרות, על למה היהדות לא החילה דיני שחיטה על דגים ועל סיכוייו של אריה דרעי בבחירות הבאות. ברמזור הבא הוא היה צריך לרדת, וכך לא הספקתי לשאול אם במקביל לנתח קצבים יש גם דבר כזה שנקרא נתח שוחטים. "אין שמחה אלא בבשר וביין", סיכם האיש את היכרותנו הקצרצרה וחמק אל תוך הלילה.
מלבד בני אדם ועוד כמה טורפים מביני עניין, גם האלים בכבודם ובעצמם שמחים כשניחוח בשר עולה באפם. בתורת ישראל, למשל, מוקדש ספר שלם לדיני קורבנות, ובתרבויות קדומות הועלו אף קורבנות אדם כמנחה לאל. זה כמובן מעלה את השאלה אם ישות מטאפיזית צריכה בכלל לאכול, שהרי אם כן, היא צריכה מן הסתם גם לפלוט שיירים. ותודו שלא נעים לחשוב על מי הם נופלים. אני די בטוח שהאל מהתנ"ך לא מרשה לעצמו להתפנות לרגע משלל מעשי החסד שהוא מעתיר על מאמיניו הנימולים כדי להסב על נתח אסאדו, מה עוד שהוא מגיע אליו בלי טיפת רוטב. הקומבינה אפוא ברורה לעין: כך מתחמנים כוהני דת בטלנים את המאמינים התמימים שיביאו להם ארוחות שחיתות.
במקדש המפואר של הבהאים בחיפה לא מעלים קורבנות, אבל קצת יותר במעלה הכרמל קם לפני שנה מקדש בשר שמתהדר במקרר יישון שקוף, מעשנות חשופות לקהל הסועדים, גריל גחלים ענקי, נתחי בקר מרמת הגולן ואפילו קובה־ביף מפרות צמאות תרבות ש"גודלו ביפן, שמעו מוזיקה קלאסית וקיבלו עיסוי בסאקה פעמיים בשבוע". יאללה, שיהיה.
Meat in & out. תכף ניכנס לאכול שם משהו, אבל לפני זה נתעכב טיפה על השם המטופש. תרגום לעברית בגוף השלט שמתנוסס בחזית? שום כלום. יכול להיות שהחיפאים, כולם כאחד, היגרו לארץ מארצות הברית ומבריטניה, מאוסטרליה ומקנדה, מאירלנד ומדרום אפריקה? כן, כבר הבנתי את זה, המיתוג העסקי בישראל עבר מזמן לאנגלית ושטף גם את ענף המסעדנות. צריך להגיד תודה שלפחות בתוך המסעדה לא מקדמים את פנינו בברכת Good afternoon.
בפנים קצת עמוס, אז אנחנו מתיישבים בגינה (Garden) רחבת הידיים, מול צבא ונטילטורים (Ventilators) ובצל אקליפטוס שניטע כאן כשהפרות של רמת הגולן עוד רעו בין בסיסי צבא סוריים. נעים מאוד בגינה, וגם התפריט מזמין מאוד: פורטר האוס, נתח קצבים, אסאדו, נתח עכביש (נקרא כך על שם צורתו, לא טעמו), סינטה ואנטרקוט, המבורגר, צ'וריסוס, חזה אווז מעושן. הבשרים יוצאים מארונות העישון אחרי שספחו את את הריח האופייני, ונוחתים על הגריל.
מתברר שאין לנו זמן להתלבט. המלצר מזכיר שהעסקית תקפה עד ארבע, והשעה כבר 15:54. ההכרעה: Meat. "מפגש נתחי היום בצלייה איטית, מומלץ לשלושה סועדים". יותר מקילו וחצי מבטיחה המנה הזאת, שמחירה 265 שקל. ובעסקית? 50 אחוז הנחה. מה ששמעתם. ככה זה כאן: שם מטופש, אבל עסקית פנטסטית, כנראה הכי משתלמת בארץ. כל מנות האוכל בחצי מחיר.
אנחנו מזמינים חצי ליטר גולדסטאר ושליש היינקן ומחכים. אחרי רבע שעה זה מגיע, במגש עולה על גדותיו שמתחתיו גחלים לוחשות: שני נתחי אסאדו מפוארים, פעמיים אנטרקוט, פעמיים סינטה ורביעיית צ'וריסוס חזיר שמנמנות. אנחנו מתחילים לפרק, ואני נזכר בשוחט מבית האבלים וב"אין שמחה אלא בבשר". האסאדו הוא הטוב ביותר שאכלנו אי פעם: טעם מעודן של עישון, נוזלי השומן מרטיבים כל סיב בבשר וכל העסק מתקלף מהצלע כמו שחותכים חמאה בטמפרטורת החדר. האנטרקוט? מעולה בטעמו ובמרקמו, לא מצריך התערבות של השיניים הטוחנות. הצ'וריסוס? מצוינות, מגירות מיצים. רק הסינטה מפגרת קצת, אבל ממש קצת, במקצה הבשרי הזה. אבל למי אכפת.
המלצר שלנו, ההוא שהאיץ בנו להזמין כדי לא לפספס את העסקית, בכלל מתגלה כפיה ממין זכר: "הכל בסדר? אם לא, אני מחליף לכם נתחים על המקום". והוא מתכוון לזה, כמעט מתחנן שנעמיד אותו במבחן.
חתיכת תענוג הארוחה הזאת. על אחרונות אין טעם בכלל לדבר; הקינוח הכי טוב הוא טעמי הבשר שילוו אותנו הביתה. אנחנו בכל זאת שותים אספרסו, ועושים חשבון: קילו וחצי בשר מעולה (133 שקל במקום 265), בירות (39), אספרסו קצר וכפול (16) – ובסך הכל 188 שקל, כלומר 94 שקל לראש.
ביציאה אנחנו מציצים שוב בשלט הפרובינציאלי באנגלית, ונשבעים לחזור רק אם יחליפו אותו. ואולי גם אם לא.
- Meat in & out, הנשיא 129 חיפה, 9443942־057
בטני במזרח
"24 רופי" היא אופציה לא רעה לקצת טעם של רישיקש באמצע הריח של תל אביב
לאיזון הגודש הבשרי מתבקש ללחוץ על אסקייפ ולנחות בצמחונית, ועוד כזאת שמעלה על נס את ההתנזרות מבשר של מאות מיליוני הינדים. כל מי שחזר ממסע תרמילאים בהודו מאמץ במטבח הביתי שלו (או של ההורים) את הצ'אי החלבי; המתרפקים יותר מתנסים גם בהכנת דאל, אותו תבשיל קטנייתי מזין המוגש בכל דהבה (מזנון דרכים) הודית, ואולי גם בטיגון סמוסות. אחרי כמה חודשים נשארים רק עם הצ'אי, ובחלוף עוד שבועיים חוזרים לנסקפה הפרקטי.
מי שנורא מתגעגע, או סתם צמחוני שפתוח למטבחים זרים, ימצא את מבוקשו ב"24 רופי" התל אביבית. סירי הבישול חשופים לסועדים, מה שבהחלט מזכיר דהבה בדרך לרישיקש. הקהל? בפילוח גס, חצי צמחונים שאנטים שמגיעים במיוחד וחצי עובדים מהסביבה.
עיצוב השאנטי, הישיבה על כריות והתמונות הממוסגרות של האלים ההינדים קצת עומדים בסתירה לארוחת קוויקי, אבל אפשר לגמור עניין גם ב־20 דקות. המנה הקבועה והמובילה היא טאלי (32 שקל): טס שבמרכזו אורז (מלא או לבן), שלושה סוגי דאל צבעוניים, וליד זה צלוחית יוגורט, צ'פאטי, פאפאדם (הקרקר הקמור והקריספי ההוא) וכוס לימונדה. יש גם "טאלי ספיישל" (38) שמגיע בתוספת עוד מנה - למשל טופו תרד, או תפוחי אדמה וסלק ברוטב קארי. המשדרגים לטאלי ראג'ה (48) מקבלים כתוספת לספיישל גם סמוסה עם רוטב תמרהינדי. חוץ מטאלי מוגשים גם מומו טיבטי, דוסה דרום הודית ומלאי־קופטה. הבירות, "סינגהה" ו"צ'אנג", דווקא מתאילנד.
סיכומים? אוכל הודי, בסופו של דבר, די ממאיס את עצמו בשלב מסוים. מי שישמור אמונים למקום בדבקות יתרה יגלה שהאווירה יותר מוצלחת מהאוכל.
לוותיקים, לחדשים
- 24 רופי, שוקן 16 קומה ב' תל אביב, 6818066־03
לפנייה לכתב/ת 
