מחרימה את הרכבת הקלה
מצטערת, אין לי שעה וחצי לחצות את ירושלים. זו גם הבעת הסולידריות שלי עם האנשים הסובלים מהקטסטרופה שנקראת רחוב אגריפס. תזכרו, אין נסיעות חינם
"נו, נסעת כבר ברכבת?", שואלים אותי קרוביי מחוץ לירושלים. אני עונה שאני מחרימה את הרכבת הקלה. כן, גם אחרי שנים של סבל, אחרי שנים בהן נראה רחוב יפו כמו סרביה אחרי הפצצת נאט"ו, החלטתי שאני לא עולה על רכבת הביאושים הזו. מצטערת, לי אין שעה וחצי (!) לחצות את ירושלים.
זה לא משום שהרכבת אינה מקצרת את לוחות הזמנים שלי. הרכבת הקלה נעה בקלילות של צב ים המבקש להגיע את החוף. זה לא בגלל התקלות הבטיחותיות שיש בה, ושטרם התגלו, לא בגלל שהקונסוליה האמריקנית הוציאה אזהרת נסיעה לעובדיה, גם לא משום שאין זכות קדימה לרכבת בחלק מהרמזורים. טוב, אני רגילה לחכות.
עוד בערוץ הדעות :
- תודה חולדאי, עכשיו תתפטר / יואב גולדרינג, חבר מועצת העיר ת"א
- הצביעות של ארדואן / שאול רוזנפלד
- ומי יטפל בילד אובדני? / לילך גולן, פסיכולוגית בשירות הציבורי
- באג ספטמבר
/ אדי יאיר פריימן
זה בגלל הקטסטרופה שנקראת רחוב אגריפס. על הנייר, הכל נראה פיקס, אמרו קברניטי הרכבת והעירייה החליטה להסיט את האוטובוסים מרחוב יפו לרחוב אגריפס, ואלוהים גדול. אנשים יתרגלו. הם מתרגלים להכל. אחרי הכל לא מדובר באנשי רחביה. התוצאה היתה שאגריפס איבד את התואר רחוב והפך לאי תנועה, בו מרחק של כמה מאות מטרים הופך מדי יום לסיוט של כל נוסע בתחבורה הציבורית, סוחר, ונהג אגד.
האיוולת הגדולה הזו בירושלים פוגעת בסוחרים ובאותם קשישים שמגיעים לשוק מחנה יהודה לעשות קניות. הם אלו שלא יכולים לפרנס את בעלי רשתות השיווק הגדולות. הם אותם קשישים שנוסעים בקו 18 בצפיפות של סרדינים לרחוב שטרן בקריית יובל.
אני מחרימה את הרכבת כי בשנייה שאעלה עליה אסכים לבגוד באנשי ירושלים האותנטיים, בסוחרי אגריפס שקולם אינו נשמע. אבגוד באותם קשישים עמוסי סלי קניות שאין להם היכן לשבת בתחנות של רחוב אגריפס. מדוע? כי הצרו את המדרכה שחדלה להיות מדרכה.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על סיכון חיי אדם. ברחוב צפוף בו נדרסו כבר כמה הולכי רגל, אין שום אפשרות לאמבולנס להיכנס. העובדה שעד כה לא התרחש אירוע רב-נפגעים, או תאונה עם הרוגים היא ההוכחה ברורה לכך שמישהו דואג שם למעלה. כאן למטה ניכר שהגורם האנושי לא זכה להתחשבות אלא לזלזול בוטה.
דורסנות במקום סולידריות
קנייה בשוק מחנה יהודה היא דרך חיים. זו לא רק קנייה של פירות וירקות. זו אמירה, הצהרת כוונות להיותם ירושלמים אותנטיים. אלו אנשים שלעולם לא יסעדו במסעדת מחניודה, הם מעולם לא שמעו עליה ועבורם מאתיים (א' מוארכת) שקלים נועדו לקניות לשבת. הם לא ייכנסו לחנויות המעצבים והתכשיטים, לא בטוח ששמו לב שנפתח דוכן של גלידה ביתית. כל זה נועד לתיירים. כל האטרקציות שבעולם לא יכסו על הבגידה שבגד בהם ראש העיר, ניר ברקת. על חוסר הדאגה, חוסר הצדק, וחוסר ההתחשבות הדורסני.
כל מי שעולה על הרכבת, בעצם נסיעתו לוחץ את ידו של ראש העיר ואומר לו "טוב עשית". טוב עשיתם המשרד לאיכות הסביבה, שצחקתם על סוחרי אגריפס כשהצבתם את הניידת לניטור זיהום אוויר. אותה מכונה הוצבה קרוב לכביש, אך מהר מאוד הועברה לחלק אחורי ומוצנע של הכביש, ולא ברור מי בכלל בודק את עוצמת הזיהום שרבים נושמים שם, ומה התוצאות.
מרכז העיר, רחוב יפו נראה כמו השאנז אליזה, כפי שהבטיחו לסוחרי רחוב יפו, אך מה עם סוחרי רחוב אגריפס שלא נהנים מאותה רכבת, ומשלמים את מחיר הנסיעה בה מדי יום בנשימת הפיח, בעצבים, בעומס בלתי נסבל של אנשים וכלי רכב שנעים בצפיפות כדבוקה אחת מפויחת.
בתקופה זו, שבה מדברים על סולידריות חברתית אמיתית, הרכבת מוחרמת עד שיימצא פתרון לרחוב אגריפס. זו הסולידריות שאני יכולה להפגין כלפי אותה אשה עמוסת סלי קניות שלא מוצאת ספסל לשבת.
ולכם, יושבי הרכבת, אמנם קיבלתם נסיעה בחינם, אך דעו שאין נסיעות חינם.
דורית דוד, עיתונאית ירושלמית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
