"ידידים פלוס": קצת יותר מיזיזות
"ידידם פלוס", בכיכובם של ג'סטין טימברלייק ומילה קוניס, ממשיך את קו סרטי היזיזות הפופולרי, אבל במובנים רבים מוצלח יותר מהאחרונים שראינו בז'אנר. עם זאת, מודעוּת היתר לרומנטיקה העכשווית פוגעת ביכולתו של הסרט להיות סוחף
הקומדיה הרומנטית "ידידים פלוס" ("Friends with Benefits") מנסה ללכד שני קטבים. בצד האחד נמצא עולמם של צעירים יפים, מעודכנים, החיים את הקצב המהיר של ניו-יורק. גיבורים שקל לקהל להזדהות עמם.
בצד השני נמצאים האלמנטים העל-זמניים שאמורים לתת תוקף לאיחוד הרומנטי המיוחל. האתגר הוא לשכנע את הקהל שרוצה להאמין ברומנטיקה, אך גם מפהק מול הקלישאות המוכרות.
"יזיזות" הפכה למוטיב פופולרי בקומדיה הרומנטית העכשווית. לפני כחצי שנה ראינו את הקומדיה הכושלת "קשר לא מחייב" בכיכובם של נטלי פורטמן ואשטון קוצ'ר, ובבימויו של הבמאי בן ה-64 איוואן רייטמן. "ידידים פלוס" פועל במחוזות דומים, אך במידה רבה יותר של הצלחה. הפעם יש כימיה בין שני השחקנים הראשיים והסימפטיים - מילה קוניס וג'סטין טימברלייק. ויל גלוק, הבמאי ואחד התסריטאים, שייך לשכבת הגיל ומבין אותה היטב, גם אם טעמו הקולנועי נוטה לעבר קומדיות רומנטיות ישנות יותר.
יועצים וסיבוכים
לאחר שבני זוגם זורקים אותם בתחילת הסרט מאבדים ג'יימי (קוניס), "ציידת ראשים" ניו-יורקית, ודילן (טימברלייק), מעצב אתרים החי בלוס אנג'לס, את אמונם בקשר רומנטי. כשהיא מביאה אותו לניו-יורק בכדי לשכנע אותו לנסות ולהתקבל לעבודה במגזין GQ, נוצרת הזדמנות עלילתית לבחון את הסיפוק שניתן לשאוב ממערכת יחסים פיזית וידידותית שאינה אמורה לחתור למחוזות רומנטיים.
הזוג מוקף במעגל דמויות מייעצות: לורנה (פטרישה קלארקסון), אמה השובבה של ג'יימי, מר הארפר (ריצ'ארד ג'נקינס), אביו של דילן הסובל מאלצהיימר בשלב מוקדם, וטומי (וודי הארלסון) הקולגה ההומו של דילן שאומר לו דברים כהווייתם.
הסיבוכים צפויים: קירבה רגשית הנולדת במקביל להשגת סיפוק פיזי, הבעיות שעולות עם כניסתם של בני זוג פוטנציאלים, והכנות הנדרשת בכדי להגדיר מחדש את חוזה היזיזות.
קצב חילופי הדברים מהיר ומשעשע, גם אם הפער בתחכום הלשוני, ביחס לקומדיות הרומנטיות הקלאסיות מהן שואב גלוק את השראתו ("נערתו ששת"', "צלע אדם"), מורגש היטב.
מקורות השראה קולנועיים אינם מובלעים בסרט אלא הופכים, באמצעות התייחסויות הדמויות אליהם, לשיקוף של תודעת הדמויות. כבר בדקות הפתיחה ישנן התייחסויות חוזרות ונשנות של הדמויות לסרטים קודמים ולכוכבי קולנוע - בין אם כאידיאל רומנטי ("אשה יפה"), ובין כלקחים שניתן להפיק מסרטים אלה ("לא להאמין לשקרים הרומנטיים בסרטים של קתרין היגל", "נקוט בגישת ג'ורג קלוני להימנעות מאמון מופרז במערכות יחסים"). בדומה ל"קלה להשגה", סרטו הקודם של גלוק, גם כאן התייחסויות אלה ימשיכו להדהד לאורך כל הסרט.
מה עם הסוף הטוב?
מודעוּת היתר של הדמויות נדרשת, מכיוון שהיא משקפת את מודעוּת הצופים - שלהם נדמה כי ראו כבר הכל. יוצרי הסרט, ממש כמו ווס קרייבן וקווין ויליאמסון בסדרת סרטי האימה "הצעקה", משקללים את השיעורים שלמדו הצופים בקולנוע אל תוך מהלכיהן של הדמויות.
אך כפי שרגש האימה הוצב בסדרת "הצעקה" במרכאות, כך גם קורה לרגש הרומנטי: מודעות היתר פוגעת ביכולתו להיות סוחף באמת. לעתים נדמה כי הדמויות אינן מוטרדות כל כך מהאפשרות לאבד אהבה כמו מהאפשרות שיהפכו, בעיני עצמן, לקלישאות קולנועיות.
הקלישאה הגדולה מכולן היא כמובן זו של "הסוף הטוב". בקומדיות רומנטיות שעוסקות בזוג שכבר יש לו היסטוריה מינית שבעקבותיה כבר היתה התרחקות אחת לפחות, יש קושי ליצור סוף שיכיל רגע רומנטי "מושלם". נראה שכדי שהצופים יאמינו להצהרת האהבה הנצחית הם נדרשים לשכוח את מה שקדם לה.
הפתרון מצוי בשילוב בין המעודכן והישן. הכנסת אלמנט צעיר ומעודכן כסוג של תבלון רומנטי מקורי. כאן זה נעשה באמצעות השימוש בפלאש-מוב, אותה כוריאוגרפיה מתוכננת של בני אדם דרך הרשת שמתממשת כמיצג ספונטני בפרהסיה.
מעין סמל לנכונות להשתטות בפומבי, המקבילה בדרכה לנכונות להצהיר בפה מלא על רגש רומנטי בעידן ציני.
מנגד, כדי לתת תוקף של אהבה נצחית להצהרה זו, יש גם צוואה רוחנית של אב חולה אלצהיימר שעדיין זוכר את אהבת אמת שחמקה מבעד לאצבעותיו. אם זה נשמע כעוד תחבולה סנטימנטלית משומשת מדי - הרושם הזה מדויק. החזרה אל "החיים" (בניגוד למודלים מהקולנוע), לחוכמתו של אדם מבוגר שאינו "כוכב קולנוע" ולרגע של כנות בין-דורית, היא גם חלק מאותו ממד מחושב היטב ב"ידידים פלוס". האלצהיימר הוא הפתרון המושלם למאבק בקלישאות הרומנטיות בקולנוע: שכחו הכל - אבל המשיכו לזכור את חשיבותה של אהבת אמת.
