כפר כנא: על אמונות וריקוד על שתי חתונות
בכפר כנא יש 2 כנסיות שבהן מחדשים תיירים את נישואיהם, בעקבות נס שעשה ישו בחתונה. לא ברור היכן בדיוק זה קרה, אבל העיקר שהתיירים קונים מזכרות. סיור גלילי בין חתונה ואמונה
• מספר תושבים: כ-19 אלף תושבים.
• צפיפות: כ-1,900 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.
• אחוז הזכאים לבגרות: כ-45% (הממוצע הארצי כ-45%).
• השכר הממוצע: כ-4,000 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).
• גישה: מכביש 70 פונים מזרחה.
טריויה: יותר מ-200 אלף תיירים מבקרים בכפר מדי שנה.
כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.
ביום שלישי אחד, לפני כאלפיים שנה, התקיימה בכפר כנא החתונה היהודית המפורסמת ביותר בהיסטוריה. על פי ספר יוחנן שבברית החדשה, היו בני הזוג שנישאו באותו ערב עניים כל כך, עד שלא היה ביכולתם לממן יין לאורחים, אך הם זכו לסיוע מכיוון בלתי צפוי.
אחת האורחות, מרים שמה, שהגיעה מן העיירה הסמוכה נצרת, ביקשה, כמו כל אמא יהודיה, להתגאות בבנה ברוך הכשרונות ודחקה בו שיפעיל את מגע הקסם שלו. בתחילה סרב הבן ואף דיבר אליה בגסות, אבל לבסוף נכנע והפך שישה כדים של מים לכדי יין. המעשה נחשב לנס הראשון שביצע ישו, ובעצם להתגלות הראשונה שלו לציבור, והוא שהציב את כפר כנא גבוה ברשימת יעדי התיירות הנוצרית בארץ.
הבאר של כנא, ממנה נשאבו המים ההם, יבשה זה מכבר, והכפר שהפך כמעט לעיר לא נזקק עוד לניסים של יין. כאלפיים שנים לאחר אותו יום שלישי, ביקרתי אצל תושב הכפר שהוציא לפועל את הנס הראשון שלו, הנס של המים. פעמיים כי טוב.
ראסם ח’מאיסי הוא מתכנן ערים וגיאוגרף. הוא חוקר באוניברסיטת חיפה המתמחה בגיאוגרפיה אנושית, ומנהל משרד פרטי שמתגאה בתכנון של יותר מ-150 יישובים. בין היתר, הוא היה מעורב בתכנונה של רמאללה החדשה. באוגוסט 2008 הקים את תאגיד המים של כפר כנא ועשה סדר באספקת המים לכפר.
"כל ההתנהלות בנושאי מים היתה גרועה לפני כן", הוא התוודה בפני בסלון ביתו. "הסיבה לא חשובה, אבל במבחן התוצאה, אני כצרכן לא הייתי מקבל מים באופן סדיר. תסתכל", הוא הצביע על המיכלים הגליליים השחורים שעל גגות הבתים השכנים, "אלה מיכלים של 3,000 ליטר, ח'זנאת מאי בערבית. עד 2008 הם תמיד היו מלאים. מוכנים למקרה של ניתוק. המטרה שלי היתה להסיר אותם".
המעיין הוא מקור החיים
מאז שהפך ישו שישה מיכלים של מים ליין ועד שנת 1963, לא היה כפר כנא מחובר לרשת של מים. "כולם היו הולכים למעיין שנחשב למקור החיים ולמרכזם", מספר ראסם בערגה מסוימת, אך מיד מתעשת. "עד היום יש חתנים שיורדים ביום חתונתם למעיין על סוס וכל הזמבלטה הזו".
ראסם הוא שילוב מעניין של שמרנות ומודרנה ודעותיו יקוממו ללא ספק נציגים בשני המחנות. "אני לא רוצה לפרק את החמולות", הוא הצהיר בפני ללא היסוס כשעלה נושא השחיתות לדיון. "החמולות הן דבר טוב, השאלה היא רק איך משתמשים בהן. האליטות משתמשות בחמולות כדי להנציח אותן, וזו כמובן בעיה".
המיכלים השחורים עדיין ממוקמים על הגגות של כפר כנא, אבל ראסם מרגיש שמשימתו בתחום המים הושלמה. המיכלים ריקים היום ובעתיד הם יוסרו, הוא מאמין. את זרם המים קל יותר להשיב מאשר את האמון, אבל החזון של ראסם רחב בהרבה. בערב לפני שביקרתי אצלו, סיים להכין את השרטוטים לעיר הערבית החדשה המתוכננת להיבנות ממערב לכפר ג'דידת-מכר.
"למה צריך עיר ערבית?" שאלתי אותו.
"ראשית, זה סמל", הסביר לי, "אבל זה גם צורך אמיתי של הצפון. אם אתה לא רוצה אותי בכרמיאל, אתה צריך לתת לי תחליף".
"ומה יהיה ערבי בעיר הזו?", המשכתי.
"אין כזה דבר עיר סינית או עיר יהודית. זו תהיה עיר, אבל יהיו לה סמלים ערבים כמו שמות הרחובות וסוג הצמחייה. זיתים, למשל. יהיו בה הרבה אזורים קהילתיים למפגשים חברתיים. זו תהיה עיר מותאמת, אבל לא מסתגרת", השיב.
"תהיה בנייה לגובה?" הסתקרנתי.
"יהיו מבנים עד שמונה קומות. אפשר להשיג צפיפות עירונית גבוהה גם בלי גורדי שחקים", אמר.
"ומי יעבור לעיר הזו?"
"הבן שלי למשל. אין לו איפה לבנות היום. הרבה צעירים ובעלי מקצועות חופשיים. זו תהיה הפעם הראשונה שבה צעירים מכפרים שונים בגליל באמת יתערבבו".
ואני אוכל לגור בעיר הזאת?", הקשיתי.
"ודאי. עיר באופייה היא משהו פתוח. היא לא יכולה להיות גטו", סיכם ראסם והגיש לי צלוחית מעג'נאת – מאפה בצק העוטף גבינה וזעתר. "בוא נרד לראות את הכפר", הוא הציע.
באים לחדש את ברית הנישואין
ישו אמנם עזב את כנא מיד לאחר ההופעה ההיא, אבל הנוצרים ממשיכים עד היום לנהור אל כנסיות הכפר המנציחות את המאורע. עבור הקתולים חשוב הכפר במיוחד משום שהתערבותה של מרים בנס היין נחשבת בעבורם לאחת האסמכתאות העיקריות להיותה מתווכת בין אלוהים לאדם.
זוגות קתוליים רבים מגיעים אל כנסיית החתונה הפרנציסקנית הניצבת בכפר מאז המאה ה-19, כדי לחדש בה את ברית הנישואין שלהם. "אנחנו מקשטים את הכנסייה כמו לקראת חתונה כי היא הכלה וישו הוא החתן", הסביר לי חנא מטר, האחראי על הכנסיה. 16 אחוז מתושבי הכפר כיום הם נוצרים, וראסם עצמו למד בבית הספר הקתולי, 'בכיתה מעל חנא'".
מה עושה קתולי בחצר כנסייה אורתודוכסית?
בחצר כנסיית גאורגיוס הקדוש האורתודוכסית הסמוכה פגשנו את נדים מטר, הבן של חנא. מה עושה קתולי צעיר בחצר של כנסייה אורתודוכסית? עוזר באריזת בקבוקי יין מהודרים. נדמה לכם שכד קטן שמספיק לשמונה ימים זה נס? נסו שישה כדים שמספיקים לאלפיים שנים.
ישו הפך שישה כדי מים ליין והצליינים משלמים על כך עד היום, רוכשים בקבוקי יין כאילו היו מים. בתוך הכנסייה האורתודוכסית ניצבים שני כדי אבן שהשתמרו על פי המסורת מהחתונה ההיא.
"אז איפה באמת נערכה החתונה?" שאלתי את נדים, "כאן, או בכנסייה הקתולית?"
"אף אחד לא יודע", הוא השיב בדיפלומטיות.
הוא בן 22 ולומד מזה שנה באיטליה במטרה להפוך לטכנאי רנטגן. הוא אינו נשוי ובתגובה לשאלה מתי יתחתן משך בכתפיו והשיב בעוד עשר שנים. "אם אחליט שיותר טוב לי באיטליה, אשאר שם", טען בפני והסביר שאת החיבה לאיטליה רכש בזכות הצליינים האיטלקים הרבים שפקדו את הכפר בילדותו.
- מבשר את החורף: לטייל בעקבות אירוס הסרגל
- "הטיול בטבע הפך לבריחה": המלצות לפינות חמד בצל המלחמה
- עששיות וציפורים: טיולים ופעילויות חינם בחנוכה של החברה להגנת הטבע
- "סוף-סוף כתבה שלא קשורה למלחמה": יצאנו לבדוק את השיפוץ בעין ג'ונס
- "לקח לי הרבה זמן לצאת מהבית": בלוגרית הטיולים חוזרת לשטח, ויש לה גם המלצה לימים אלה
כיום, מהווה הצליינות הרוסית אחוז הולך וגדל מן התיירות הנוצרית בארץ והשלטים ברוסית בחנויות המזכרות הם עדות טובה לכך. המוכרים, בתגובה, משתדלים לספק את הצורך של הצליינים הרוסים בסמלים ביזנטיים.
"מהם סמלים ביזנטיים?" שאלתי את עיסא אבו-ג'ואד, בעליה של חנות כזו.
"מנורה, למשל, פסיפס. סמלים ביזנטיים!", התקשה עיסא להסביר לי והשאיר אותי מסופק אם יש מישהו שיודע בדיוק מהם סמלים ביזנטים. העיקר שהם לא נראים קתוליים.
"זהו הכפר שלי", סיכם ראסם את הסיור. "אני הייתי מכריז על כל הרובע הקדום כאזור לשימור", הוסיף.
"ואיך יקראו לעיר החדשה?" שאלתי אותו לפני שנפרדנו.
"אני הצעתי טנטור", הוא הציע, "אבל אני לא קובע", הדגיש והכווין אותי לכיוון המעיין.
מתחם המעיין מוזנח וסככת האבן שהוקמה מעליו לכבוד המילניום מכוסה בכתובות גרפיטי. פעם היו מתכנסים כאן כולם: הכובסות, הרועים והזרים שהגיעו מחוץ לעיר כדי לחפש כלה. אולי יצליחו המרכזים הקהילתיים של טנטור למלא את מקום המעיין.
תודה לנמרוד לוז על הליווי בהכנת הכתבה.
- לכל הכתבות במדור בשביל הדו-קיום
לפנייה לכתב/ת 
