אנחנו מגש הפח

יום רביעי, 20.7

עוד בוקר כבד של אבק שרפה וצחנת זיעה עולה על צאלים. באופק מיתמרים עמודי אבק של טנקים מתמרנים, וכל הדיירות נעלמו מחוות היענים הסמוכה. ודאי כבר טומנות בחול את כל גופן.

אני עוצר בחניון, פותח את הדלת, וחוטף את זעמו הלוהט של הנגב עד לקצה התחתונים. רכב הקצינים עוצר לידי. הם יוצאים ממנו מחויכים, כאילו הגיעו ליום כיף בלונה גל. אנחנו מתייצבים שם, קצינים ורס"פים, ארבעה ימים לפני אימון קיצי. עלינו להכין את המקום, את התוכנית ואת עצמנו למה שעומד להתבשל באחד משטחי האש הסמוכים. אחרי הכל, מה שעומד להתבשל זה אנחנו.

איך אתה עושה את הטעות הזאת עם השעה בכל פעם מחדש, מרגיזה אותי המחשבה כשאני פוסע אל חדר האוכל בדיוק בשעה 12:00. לעולם ייכתב בצו להתייצב עד 10:00, לעולם יגיד המ"פ לא להגיע אחרי 11, לעולם יגיעו רוב האנשים בסביבות 12, ולעולם לא נעשה דבר עד לסיומה של ארוחת הצהריים ב־13:00. אבל כמו חייל מתורגל ועייף שכבר ויתר מזמן על הניסיון לבצע הקשרים בין הפקודות לשכל, אנחנו מתייצבים שם קצת מאוחר מהרגיל והרבה מוקדם מהדרוש כדי להשחית את זמננו בביורוקרטיה ארגונית לפני שבאמת נתחיל להילחם, או לפחות לרוקן מחסניות על דפי נייר צהובים במטווח.

שום דבר לא קורה. בתוך שעות אחדות אני כבר מוצא את עצמי בשקם בפעם השלישית, קונה משקאות ברד וקרואסונים שנולדו טריים. הכל כדי להצדיק עוד כמה דקות מתחת למזגן, שבעצמו מתנהג כמו מילואימניק עייף תחת פקודה. אנחנו מתנהלים באיטיות מופגנת בתוך לו"ז השיעורים, שבימים כאלה הוא תמיד המנה העיקרית בתפריט. אני יושב ומביט משועשע בתהום שנפערה בין האזרחים במדים לבין הדוברים שלפניהם, קצינים שהצבא חילחל עמוק למחזור הדם שלהם, לז'רגון, לחיתוך הדיבור, לקודים ולראשי התיבות שאיש אינו מכיר.

(צילום: שקד המאירי)

שיעור הבטיחות הקבוע, רצף ארוך של כותרות עיתונים פוטנציאליות שבאורח נס התממשו רק בחלקן - חייל שירה בגב מפקדו, האמר שהתהפך בגלל נהג שהתברבר - הוא שיאו של הלו"ז. זה השיעור החשוב מכולם, אבל הוא מתנהל כמו כל שיעור אחר: אחד מדבר וכולם ישנים. שלושת האנשים שבכל זאת ערים משחקים פרוט נינג'ה באייפון. ממילא, כפי שעולה מסיפורי הקצין, הלקחים לא ממש נלמדים.

ביני לביני אני תוהה אם אנחנו, אורחים לרגע במדים הירוקים, יכולים בכלל להפנים וליישם לקחים רבים כל כך מאירועים רבים כל כך. הרי בסופו של דבר, לא הוראות בטיחות שנכתבו בדם והקפדה על קלה כחמורה יצילו את חיינו מאימון לאימון, אלא רק היגיון בריא וערנות גבוהה. ומכיוון שערנות גבוהה היא מצרך שערכו נשחק עם כל שעת שינה שננגסת באימון, נשארנו עם ההיגיון. היגיון בצבא. אלוהים ישמור.

לקראת חצות אנחנו יוצאים לפרוק קצת עול ב"גבולות", מאותם פאבים נידחים בקצות הארץ שמילואימניקים עייפים באים אליהם כדי להטביע יגונם בחצי גולדסטאר. מכבי חיפה סופגת גול שלישי בבוסניה, ואנחנו דנים בעיר האוהלים בשדרות רוטשילד, רגע לפני שנבנה עיר אוהלים משלנו על גדות ציר וינונה. אבל אנחנו לא מוחים על דבר, רק מוחים זיעה. אנחנו מעמד הביניים, הצעירים, הסטודנטים, הרווקים, הזוגיים, המשפחתיים, הפטריוטים, העייפים, הנדפקים. אנחנו מגש הפח שעליו ניתנה מדינת היהודים לכם, עשירי הארץ ועושקיה.

בערב, עייפים אך מזיעים, אנחנו מגיעים אל הצריפים שמחליפים לאיטם את אוהלי צאלים. "זה נראה כמו לול", מעיר בתבונה דורון המ"מ שבוחן את הגג. בפריקסטים הללו טמונה החוכמה הצה"לית הצרופה, אני חושב בעודי גורר אליהם את מיטות הברזל עם הקפיצים השחוקים. בנה החכם צריף - מדוע לא התקין בו מזגן? מדוע לא הכין בו שקעי חשמל? מדוע לא שיכן בו מיטות קבע ומזרנים וחסך מאיתנו את גרירתם השנתית מן המחסנים? לאלוהי אט"ל פיתרונים.

(צילום: שקד המאירי)

חמישי, 21.7

כל ההשכמות המילואימניקיות שלי נראות אותו דבר. הקצין שהיה מספיק אחראי בשביל לכוון שעון חוטף צעקות; הנחרן התורן מסיים לנחור את שלא הספיק בלילה; עצמון, שותפי לרס"פות, בודק שוב ושוב אם אני ער כדרכם של ילדים המזדחלים למיטת הוריהם בבוקר שבת; שחר הסמ"פ כבר עומד ליד מיטתו במדים מלאים, בדרך לשחרית, כמו נוזף בנו על עצלותנו; מזרחי, סמל מחלקה ומ"מ לעת מצוא, כבר טורח בחוץ על הקפה המתבשל; ורק דורון, שהלך לישון שעתיים אחרי כולם כדי להשלים עוד כמה סיבובי פוקר, ישן כמו ילד מרוצה. "כל הקצינים ישנים", מחייך שקד המ"מ בשביעות רצון כשאני חוזר מהמקלחות. משהו בהחלט משובש כאן.

היום הוא המשכו של האתמול, אני מבין כשהלו"ז משתבש עוד לפני שנכנסתי לישיבת הלוגיסטיקה של מ"פ המפקדה. הכלל הראשון במילואים, כלל שאני מנסה להנחיל גם לבאים אחרי לפלוגה, הוא לא לצפות כדי לא להתאכזב. כשאתה בוחן את הלו"ז המתוכנן בעיניים המפוכחות האלה - אם אתה בכלל טורח לבחון את מה שהמ"פ שלח לך במייל יומיים קודם לכן - אתה יודע שזה רק בסיס לשינויים. לנחש איך תיראה הגירסה הסופית זה כמו להמר על מספר בקבוקי תרכיז הפטל שנשפכו לקנקן בחדר האוכל; אפשרי, אבל חסר תכלית.

קצת יותר מיממה בצאלים, עם 0.5 אחוזי פעילות, ואני כבר מרגיש את המקום הארור הזה בכל הגוף: באותות המבשרים את השפשפת, בחולצה הדבוקה לגב. בדרך הביתה מספק הרדיו את החדשות הנכונות בזמן הלא נכון: צפויה הקלה בעומס החום במהלך סוף השבוע. בתחילת השבוע: שוב חם. טו לייט, טו סון.

(צילום: שקד המאירי)

ראשון, 24.7

גדוד מילואים, כמו משפחה, לא בוחרים. אבל גם הוא הופך לחלק בלתי נפרד ממי שאתה, עד שקשה לך לדמיין את האפשרות שבמחי הקלדה בלשכת השחרור היית מוצא את עצמך במשפחה אחרת. אתה לומד לאהוב אותו, על הטוב והרע שבו. על האנשים הנפלאים והטיפוסים המיוחדים, ועל מעשי העוולה והאיוולת היומיומיים.

את המשפחה הצה"לית שלי, גדוד של החטיבה הדרומית, התמזל מזלי להכיר בשני גלגולים. כמילואימניק צעיר מצאתי את עצמי בדיוק בנקודת המפנה, גדוד שריון שהפך לגדוד חי"ר, עם טנקיסטים שבעי גריז שפרשו לגמלאות ועם חי"רניקים ששים אלי קרב שמילאו את השורות. בשנות ה־20 לחיי כבר הייתי מוותיקי הפלוגה, שבע אימונים וקרבות, כזה שנדרש למור"קים מטופשים על היתקלויות מוזרות, קווי פעילות משמימים ואימונים מזוויעים. מור"קים שתופחים למיתוסי גבורה ענקיים בצילו של האוהל, וחינם נס מיד בצאתם ממנו.

הפלוגה הזאת, שאני כל כך אוהב אבל מעדיף לראות בנסיבות אחרות ובבגדים אחרים, מזדחלת עכשיו אלי לחימה בבוקרו של יום ראשון. החבר'ה רעננים וחייכנים, עדיין לא יודעים מה מחכה להם. בתוך דקות הם יעברו בשרשרת החיול החדשה של באלי"ש, בסיס האימונים ליחידות השדה, והאזרחים המאושרים שייכנסו בצידו האחד של פס הייצור יצאו כחיילים מיוזעים מצידו השני.

השרשרת המשוכללת מזדחלת כמו מסמך במעלה הביורוקרטיה הצה"לית, ועל הכביש ליד האפסנאות ממתינות רק שלוש משאיות ריו לארבע פלוגות. אנחנו מגיעים אחרונים אל המחסנים, נשארים עם השאריות ועם זמן ההמתנה הממושך לשובן של המשאיות שעדיין לא יצאו לדרכן, במה שמתגלה כנקודת כשל קריטית באימון. הנורמה הצה"לית הפגומה מאמצת בשלוות נפש מרתיחה את העיקרון של "איחרת נדפקת", כאילו איחור מצדיק ירידה לשטח של לוחמים מתנדבים ללא ציוד בסיסי נדרש - כמות סבירה של רשתות צל תקינות, למשל - וכאילו לא נגזר מלכתחילה דינו של מישהו לחכות כאשר מקצים רק שלוש משאיות לארבע פלוגות.

(צילום: שקד המאירי)

כשאנחנו יורדים סופסוף לשטח ומקימים מאהל, כבר מאוחר מכדי לטווח. חלק מהחיילים מקימים אוהלים תחת פיקודו של דורון, שפורס בינתיים את הציוד שלו. האיש חזר מטיול בקובה ומשוכנע שהוא הקומנדנטה צ'ה גווארה, ולאימונים הוא יוצא עם כומתה תואמת, מצ'טה מאחורי הגב וסיגר משובח בכיס האפוד. אקזוטיקה.

החיילים מתוודעים לראשונה אל מנות הקרב שיהיו למנות חלקם. כל אחת מהן מכילה שעועית, תירס, חלבה, ממרח צמחוני לא מזוהה וכמויות לא סבירות של טונה, מה שמעורר בי געגועים פתטיים ללוף. ובכל זאת, בלית ברירה, המנות נטרפות כמו ארוחות של מקדונלדס. האנשים מסתערים עליהן בלי אבחנה, מגלים מוקדם מהצפוי שארבע כאלה לא באמת יכולות להזין ארבעה לוחמים רעבים במשך יממה. זה מה שנגזר עלינו, אני מנסה להסביר למתקוממים. בזיעת אפינו נאכל טונה.

שני, 25.7

שעה אחרי ההשכמה, בחמש וחצי בבוקר, אני כבר על אביר בדרך לצאלים. כך ייראה כל היום הקרוב: מהבוקר ועד 16:30 אהיה על האביר, מתנייד משטח האש לבסיס ובחזרה כמו כדור מטקות חבוט. השטח מרוחק כ־12 ק"מ מצאלים, ואם לא די בכך ניתנה לנו הוראה לא לנסוע על הכביש אלא על ציר העפר המקביל לו, מה שמאריך את הדרך. ההוראה נועדה למזער את כמות התאונות על הכביש, אבל אני תוהה אם מישהו נתן את הדעת לעייפות המצטברת בנהיגה על דרך העפר הקשה הלוך ושוב. עד שנעצור סוף סוף, ניקולאי הנהג ייראה כמו סמרטוט סחוט שמישהו זרק על ההגה.

תפקידיו של האביר מתרבים ככל שנוקפות הדקות. עד סוף היום אני מגלה שהוא גם אבירבולנס, טיולית ונושא מים. הנסיעות מתישות, והמשימות רק מצטברות. שחר הסמ"פ לא מפסיק להתקשר. הוא מבקש שאמהר כדי להחזיר את אחד החיילים מהבסיס לפלוגה, ובאותה נשימה מוסיף שלוש מטלות לרשימה. אני אפילו לא שואל איך אני אמור גם למהר וגם לבצע את המשימות, ופשוט ממשיך בדרכי המטלטלת. החום הבלתי נסבל גובה קורבנות ראשונים: שלושה חיילים מהפלוגה מתייבשים ומפונים למרפאה. בשבוע שעבר הסתיימו אירועים דומים בסורוקה.

מי שלא מתייבש מהשמש יושב מתחת לרשת הצל ומתייבש משעמום. עומס החום מחייב חדל אימונים ארוך, ובין השעות 9:30 ל־19:00 יושבת הפלוגה במקומה ללא מעש, ועם מעט מאוד צל שמעניקות הרשתות הקצרות מדי או הדקות מדי. גם רשתות החממה שהביא טל צור, המדֵגם הרשמי של הפלוגה ונספח למפל"ג, לא עוזרות. אבנר מסתתר מתחת לשולחן, קבוצת חיילים פורשת לגבעה סמוכה ורובצת בצל העצים. העניינים מסתבכים עם רדת הערב, כשמתברר שגם התאורה עושה בעיות. אבל מה זה משנה, ממילא הנורות עדיין לא הגיעו.

(צילום: שקד המאירי)

עומס החום מטפס לדרגות לא הגיוניות: בדרגה 4 נפסקים האימונים, ואנחנו כבר ב־6. הייתי גורר באוזן את הגאון שישב במשרד הממוזג שלו ותכנן אימון קיץ בצאלים, עם שבוע באוהלים ומנות קרב. הייתי מושיב אותו להיטגן קצת בתוך המִגנן, המתחם מוקף סוללת העפר שאנחנו מאכלסים. חצי שעה מתחת לרשת הצל המגוחכת, שישקול מחדש את הקריירה הצבאית שלו. אלה אנשים שלא מבינים מה זה להיות מילואימניק. שלא מבינים שאנחנו עובדים כאן, למעשה, בהתנדבות. שמילואימניק זכאי ליחס שונה. שהוא לא טירון. לכל הפחות היה אפשר לדאוג להעלאה מסודרת של החיילים לצאלים כדי להתקלח, לנוח, ולא להשחית זמנם בבטלה תחת השמש האכזרית.

בעוד יומיים ישאל אותי הסמג"ד אם אני חושב שחיילים שלא מתאמנים בתנאים כאלה יוכלו לתפקד במלחמה בתנאים דומים, ואני אפנה אותו למלחמת לבנון השנייה. מילואימניקים נלחמו שם כמו אריות, ורק אחר כך הלכו להתלונן על התנאים. להיות חיילים למדנו בטירונות ובשלוש שנים של אבק וזיעה. החיילות כבר מוטמעת בנו, והיא מתעוררת באחת כשמישהו מרים את השלטר של הצופרים. לא צריך לאכול חול בשביל להיזכר בזה.

אחד המ"פים הצליח לארגן טיולית - במונחים צה"ליים עדכניים מדובר במבצע אנטבה - והחיילים זוכים בכל זאת לרענון קצר בצאלים. רק מי שעבר מקלחת אחר יום אימונים יודע שערכה לא יסולא בפז. היא ממיסה תסכולים ומחזירה חיוכים. שמישהו יעביר את זה לאג"ת.

בערב מגיע רפי המג"ד לפגוש את החיילים. בדרך כלל הוא מגיע רק בשלב מאוחר יותר של האימון או התעסוקה, אז בטח גם הוא מבין שמדובר במשהו חריג. אני מנהל איתו שיחה קצרה ומעלה כמה טרוניות בסיסיות, אבל גוב האריות עוד לפניו. החיילים צברו מרמור אדיר בתוך 24 שעות, והם מפגיזים אותו בטענות ובתלונות - כמעט כולן מוצדקות - כמו כוח רתק חמוש היטב.

אני מנסה לשלוט בשואלים שמשסעים זה את זה ואת המג"ד, אך ללא הועיל. הבטן מלאה, והיא נפרקת בקצב ארטילרי. רפי, שמאבד לפרקים את סבלנותו, עונה לכולם אבל מתקשה לספק תשובות מניחות את הדעת. אני עם החיילים המתלוננים, אבל ליבי גם איתו: בסופו של אימון הוא רק מילואימניק כמונו, אזרח ואיש משפחה שצובר פי שניים ימי מילואים מאיתנו, ונאלץ להתמודד עם המערכות האלה מלמעלה. הוא מבין את תפקידו, ויודע שעליו לספוג את האש. עד כמה הוא יכול לשנות? אינני יודע. אני רק משוכנע שהוא לא יאשר שוב אימון כזה.

ב־1:30 בלילה, שלוש שעות לפני ההשכמה, אני הולך לישון בתחושות קשות. האם אני יכול לקחת את האחריות המצופה ממני כשלא מספקים לי את הכלים הראויים? האם אני מוכן להיכשל בתפקידי בעל כורחי? האם לא עדיף להגיד פוס ולעזוב? הרי אשם או לא, אני האחראי. החייל צריך לקבל את המגיע לו - מיטה, אוכל, מים קרים וצל מעל הראש. כל השאר, סיבות מוצדקות או תירוצים מופרכים, אינם מעניינו.

אלה מילואימניקים, אנשים מבוגרים ורציניים, ואני לעולם לא משקר להם. אני מביע בפניהם את דעתי הכנה על האימון ועל מה שקשור אליו, ומסביר שעלינו להסתדר עם מה שיש. שזאת ההחלטה הגדודית, ושאנחנו נדרשים לעמוד בה כי זה מוֹד מלחמתי (למרות שלמחרת אבין שזה לא המצב). אבל אני תקוע בין הפטיש לסדן, ומרגיש דפוק כמו כל מי שנתקע שם.

שלישי, 26.7

אני מתעורר כנשוך נחש. כבר בליל אמש כמעט אזלו המים, אבל החיילים מאופרי האבק ביקשו להתקלח במי העוקב ולא יכולתי לסרב. ראשון הרוחצים היה דורון, קצין וליצן, לאו דווקא בסדר הזה; הוא פרס מזרן ספוג מתחת לעוקב ומילא את תלתליו הארוכים בשמפו. העוקב הזה - 770 ליטר של מים - התרוקן מהר יותר ממדפי H&M ביום הפתיחה, ואני ממהר לטרטר אותו בחזרה לצאלים לפני שתעלה השמש.

(צילום: שקד המאירי)

אני נדהם לגלות שמישהו החליט לקצוב גם את הקרח: 20 שקיות ליום. אם לא די בכך, מקרר הקרח התרוקן והביורוקרטיה הצה"לית שוב עובדת בקצבה העצל. אני מתחבר לשופראן, רס"ר מטבח מסביר פנים ולא קשה עורף כמו רבים מעמיתיו, והוא מנפק לי קרח ביד נדיבה ממקרר סמוך. הצבא, הוא מספר לי, משלם 1,100 שקלים לקוב קרח. אני מקווה שהוא טועה לגבי הנתון הזה, כי זה לא ייאמן.

בלילה אנחנו עושים על האש. גם אתמול תוכנן מנגל, אבל לוח הזמנים הלא נורמלי לא איפשר זאת, מה שהביא לעודף תקציבי: כמות בשר שאפילו מילואימניקים מורעבים כמונו אינם מסוגלים לגבור עליה בשבוע. כשכולם פורשים לישון על בטן מלאה אני הולך להכניס לשטח המגנן משאית ריו שאמורה לשרת אותנו למחרת. היא שוקעת בחול כמעט מיד. עכשיו לא רק שעות השינה של הלילה הלכו לשווא, אלא גם שעות העבודה של מחר. הגדוד, שממילא מזיז שלושה נהגים על השד־יודע־כמה כלי רכב כמו פיונים על לוח משחק, לא יצליח להביא נהג בזמן. זה ברור. הרי הוא נאלץ להצמיד נהגים גם לרכבי הפורד של החונכים בבאלי"ש. נהדר: עכשיו המילואימניקים משרתים את הסדירניקים, כאילו מצוקת הגיוס היא בסדיר ולא במילואים. עולם הפוך.

רביעי, 27.7

היום שוב נפתח בלחץ, כי איזה יום כאן לא נפתח בלחץ. הפעם אנחנו נדרשים לקפל את המגנן שלנו ולעבור למגנן הגדודי. אני מרגיש כמו באימון רס"פים להקמת מאהלים: קדימה, לקפל את כל הרשתות ולהעמיס את כל הציוד רק כדי לפרוש ולהקים את הכל מחדש במרחק עשרות בודדות של קילומטרים. קדימה, לקפל שוב את הכל מקץ שעות אחדות לרגל סיום האימון.

הפלוגה מסתלקת לאימון הבוקר. עצמון ממהר עם האביר לחדש שוב את מלאי המים, ואני מוצא את עצמי תקוע במשך ארבע שעות לבד במגנן, בחום הכבד, בלי מים קרים, בלי צל ואפילו בלי טלפון שקרס סופית. אם אתפגר, מי ידע מזה חוץ מהבדואים הרכובים על טרקטורונים שיגיעו לפרק את המתחם בעצמם?

(צילום: שקד המאירי)

שתיקת הטלפון היא ברכה מפתיעה. צריך לעשות את זה באופן יזום, אני מציין לעצמי, אבל יודע שזה לא יקרה. שלשום מצאתי את עצמי מסנן שיחות פרטיות רק כדי לשמור סוללה לצבאיות, שמגיעות ללא הרף. יושבי האביר כבר שורקים לעצמם מבלי משים את הרינגטון שלי. איש לא ישלם על חשבון הטלפון המאמיר, כמובן. המהפכה הסלולרית הגיעה לצבא מזמן - האייפון הוא בכלל מחליפו הרשמי של מכשיר ה־624 הצה"לי - אבל איש במשרד הביטחון לא סבור שיש לתקצב את זה באופן כלשהו. לכן קוראים לנו פראיירים, לא?

בני גנץ מגיע לביקור בצאלים, אבל לא אלינו. אני מייחל ליום שבו ירד גנרל בכיר מרכבו לאימון שטח של פלוגת מילואים בקיץ, יראה איך הדברים מתנהלים ואולי יגרום לעניינים לזוז. בכלל, הניסיון לימד אותי שהצבא יודע לתקן את דרכיו רק אחרי שמתקיים אחד משני תרחישים: קטסטרופה דוגמת מוות של חייל, או ביקורת פתע. הראשון הוא הסיבה לקיומו של הביטוי "הוראות אלה נכתבו בדם" - כנראה שהן לא היו נכתבות בשום דרך אחרת - והשני הוא מה שנחוץ כאן. ביקורת פתע, פקודות מהירות לקציני מטה, ולמחרת עולם אחר. האוכל משתפר, תקלות בינוי נפתרות והנורמות משתנות. לפחות עד יעבור זעם הגנרל.

אבל הביקור של רב־אלוף גנץ אינו פתאומי. להפך, צאלים מצטחצחת לקראתו במשך ימים. ליד השקם אני מזהה את הכסילות הצה"לית במיטבה: עובד רס"ר מסתובב עם מפוח ומפזר את החול ממדרכת האבנים. לפזר חול באמצע המדבר. רק בצבא ההגנה לישראל.

בימים האחרונים מורגשת גם נוכחותם המוגברת של שוטרים צבאיים בבסיס. ניידת משחרת לטרף ביציאה ממנו. בושה, אני חושב לעצמי. אורבים למילואימניקים קרביים כדי לתפוס אותם על מדים חלקיים ולדפוק להם תלונה. כדי להתחמק מאחת כזאת אנחנו בוחרים בדרך צדדית ומגיחים לפתע בחזית אנדרטת האבן הגדולה של הבסיס, צוהלים כנגד השוטרים.

עד לשעות הצהריים המאוחרות אנחנו מסיימים להעתיק את המגנן, ואני פוסע ברגליים כושלות לישיבת הלוגיסטיקה היומית. "אתה נראה רע", מעיר לי המג"ד. אני יודע. אני מותש, מיוזע, הרגליים כבדות, הידיים מיובלות, הפנים שזופות. השמש כבר חפרה לעצמה חדר במוח שלי. אני אפילו לוקח אקמול, וזאת התפתחות קיצונית כמעט כמו עומס החום שמעיק עלינו.

(צילום: שקד המאירי)

הסמג"ד מבקש לדבר על האימון בכללותו, על התקלות והבעיות. מדבריו משתמעת נזיפה בנו, הרס"פים, על בעיות בתפקוד. אני טעון כמו מא"ג לפני פעילות מבצעית, אבל זה לא נראה לי הרגע לפתוח את זה - זאת לא הישיבה הרלוונטית, וממילא אני רצוץ - אבל הוא מתעקש, ואני יורה את רוב מה שיושב לי בבטן. הקונספט הלא שפוי של האימון, הכשלים הלוגיסטיים, הציוד הלקוי, הנורמות הדפוקות שהופכות רס"פים לזאבים זה לזה בתחרות על ציוד. הצבא לא נערך כראוי לבואנו בכל הקשור ללוגיסטיקה, והוא ממשיך לזלזל במילואימניק ולזרוק אותו לשטח כמו חיה מבויתת, שיסתדר. מעולם לא הצלחתי להבין למה הדברים צריכים לעבוד כפי שהם עובדים. נראה שלעולם לא אצליח.

בלילה יוצאת הפלוגה לתרגיל הגדודי, ואנחנו מתקפלים לצאלים. אנחנו פורקים את הציוד אל המחסנים בצוות מצומצם של חמישה אנשים, ויוצאים לתפוס את התנומה המטכ"לית שלנו: שלוש שעות. לראשונה באימון אני ישן יותר מהחיילים, שנשארו ערים כל הלילה בתרגיל. אבל מחר, כשהם ימתינו רחוצים ומקולחים לשחרור, עוד אתרוצץ בין המחסנים כאחוז אמוק.

היתרון בלהיות רס"פ הוא החופש מלו"ז המשימות המבצעיות והאימונים. החיסרון טמון בעובדה שאין דבר כזה "שעות עבודה". לפני האימון, לאור עומס החום הצפוי, חשבתי שיהיה לי זמן פנוי בשפע וציידתי את עצמי בספרים עד צוואר. היום, רגע לפני השחרור, אני מוצא את עצמי פותח לראשונה את עיתון הספורט שמצוי בכיסי מאז יום ראשון. אז אורוגוואי ופאראגוואי עלו לגמר הקופה, מה?

ניקולאי הנהג לומד זאת על בשרו. לוחם יכול לפחות לשבת עם החיילים אחרי התרגיל וליהנות משעות המנוחה הארוכות; נהג נאלץ לרקוד לצלילי החליל שלי מנקודה לנקודה, מלקט פיסות קטנות של עצימת עיניים כשאפשר.

(צילום: שקד המאירי)

חמישי, 28.7

יום הזיכויים טומן בחובו את הסכנה הגבוהה ביותר להתייבשות הרס"פ המטרטר בין תחנות התחזוקה כמו עכבר מסומם. אני נזכר בזה לקראת הצהריים, כשהראש מגלה אותות ראשונים.

בשש בבוקר אנחנו מתעוררים אחרי ליל זיכויים ארוך ושלוש שעות שינה, אבל מה לנו כי נלין אם החיילים צעדו בלילה לאורך שמונה קילומטרים של חולות בדרך ליעדי טיז אל־נאבי. אין יותר צבא מטיולית שמריחה כמו גרביים, אני נזכר בנסיעה אל הבסיס.

מכאן כבר מתהפכות היוצרות, והחיילים יוצאים למסע הזדכויות שעובר במהירות מפתיעה - שלא לומר מדאיגה - בזמן שהרס"פים מנסים לסגור את כל הקצוות, למלא את כל החוסרים ולצאת בנזק מינימלי. זה בלתי אפשרי, אבל המטרה היא להגיע קרוב אל היעד.

צבא כמנהגו נוהג, גם כשמדובר בזיכויים. חיילים משוחררים לדרכם למרות שלא החזירו את הציוד שעליו חתמו. שאחרים ישברו את הראש בניסיון להשלים את הפערים. זה בדיוק מה שקורה לי מאוחר יותר: כבר בדרך הביתה, ועדיין מריץ טלפונים כדי לנסות לאתר את ההוא שהלך עם הווסט וההוא ששכח את המחסנית.

כבר עמדתי בטנק תקוע בבוץ וישנתי רועד מקור באוהל צלוף גשם, ככה שאני יודע דבר או שניים על מילואים קשים, אבל אלה היו הקשים ביותר שחוויתי. "פעם ראשונה שאני רואה אותך עוצר לישון בנסיעה", אומר לי עומר כשאנחנו בדרכנו הביתה. לא יותר מעשר דקות נסיעה, אבל אני מרגיש חייב לגנוב כמה דקות של תנומה בתחנת הדלק. מקולף מהמדים המיוזעים והמטונפים, מסריח כמו איש מערות, אני משעין את הכיסא לאחור ומנמנם, דוחק את צאלים לאחורי התודעה. לאזור הדמדומים.

(צילום: שקד המאירי)

שישי, 29.7

אני מתעורר לאיטי מ־13 שעות השלמת שינה שהתחילה אמש, רבע שעה אחרי שפתחתי את דלת הבית. שקט כאן. אף אחד לא צועק "פלוגה א', בוקר טוב! לקום! ארבע וחצי בבוקר!". המיטה נעימה. המזגן מזמזם קלות. הטלפון הנייד טעון עד תומו. במקלחת יש דוש. בשירותים יש אסלה.

פחות מיממה חלפה מאז שהסתיים האימון, והוא כבר זיכרון רחוק. הכל נראה טוב יותר מהמיטה, מהחדר הממוזג. זה סדרו של עולם: אנחנו באים למילואים וממלאים כרסנו קובלנות, אבל בחלוף יום כבר נרגעים. בתוך חודש כל זה לא נראה יותר מחוויה הזויה, אפילו משעשעת, ובעוד שנה נתייצב כרגיל למילואים - אימון קיץ בצאלים, או תעסוקה בבסיס מוכה חולדות על גבול עזה. אנחנו מגש הפח, לא?