מי פגר

"אתם חייבים לעזור לי", כותב לנו הקורא אורן. "התערבתי על כוס בירה עם חבר שטען כי האנרגיה בגוף לא נעלמת אפילו אחרי המוות, אלא משתחררת בצורה של נשמה - וזאת מתוקף חוק שימור האנרגיה. העניין הוא שהחבר הזה התפגר ממש לאחרונה, ואני חייב לדעת אם להשאיר לו כוס בירה ליד הקבר או שמותר לי לשתות אותה בעצמי". ובכן אורן, האמת היא שאנחנו בהחלט לא חייבים לעזור לך. אבל הסיפור המופרך שלך נגע לליבנו, אז שיהיה.

נתחיל בדברים הידועים למדע, למשל מה זה בכלל חוק שימור האנרגיה. יובל אלחנתי, דוקטורנט ל(ספוילר: הנה באות המון מילים) פיזיקה במעבדה לחקר רשתות ביולוגיות בטכניון, מסביר שמדובר בעיקרון שהתגבש מתצפיות בעולם הפיזיקה וקבע שאנרגיה לעולם אינה נוצרת יש מאין. היא גם לא נעלמת או הולכת לאיבוד, אלא משנה צורה לכל היותר. לדוגמה מהחיים, תחשוב על הדלק שאתה מכניס לאוטו שלך במחיר שערורייתי: הבנזין 95 הזה הוא חומר מלא באנרגיה, שאצורה בתוך ובין האטומים שמרכיבים אותו. היא יושבת שם ומחכה, וכשמישהו מקרב ניצוץ לדלק, האטומים נפרדים זה מזה והאנרגיה שביניהם מתפרצת החוצה. בשלב הזה היא כבר לא אנרגיה כימית שקשורה לאטומים אלא הופכת לאנרגיית חום, הידועה גם בשם אש. זאת גם האנרגיה שדוחפת את האוטו קדימה.

"בסדר, הדיל לא כולל כלום, אבל 299 דולר"(צילום: Gettyimages)

גם שומנים וסוכרים הם חומרים עתירי אנרגיה, וכשאנחנו מכניסים אותם לגוף הם מתפרקים כדי לספק אנרגיה לתאים - או נשמרים בצמיגי המותניים עד שהגוף יזדקק למאגרי האנרגיה שלו, למשל בימי הרמדאן. התאים בגוף משתמשים באנרגיה ובחמצן שמגיע מזרם הדם כדי לתפקד: לכווץ את השרירים, לייצר הורמונים, לחיות וכל זה. והכי חשוב, האנרגיה משמשת את תאי המוח לתקשורת ביניהם, והמחשבה המודעת שלנו נוצרת מתוך זרימת האנרגיה והמולקולות בין תאי העצב.

הכל נשמע מאוד מתוכנן ומתוקתק, אבל מה קורה כשאנחנו פסים מן העולם? ובכן, ברגע שהריאות מפסיקות לעבוד או שזרם הדם נקטע, התאים לא מקבלים אספקת חמצן וגוועים במהירות. המוח בתורו מפסיק לפעול, והמחשבה המודעת נעלמת. ומה קורה למאגרי הסוכר והשומן עתירי האנרגיה שעדיין נמצאים בגוף שהפך לגופה? לאן האנרגיה הזאת הולכת? שים לב, אורן: היא לא הולכת לשום מקום, אלא נשארת בתוך הגוף המת. החומרים שבגופה מתפרקים באיטיות והאנרגיה שבהם משתחררת, רק שזה קורה בהדרגה ובקצב איטי מאוד.

עד שכל החגיגה נגמרת, האנרגיה בגופה בדרך כלל נגזלת בידי מישהו אחר: חיידקים, פטריות, תולעים ושאר ידידים שחיים בגוף שלנו כל הזמן, אך לרוב מדוכאים בתותחי מערכת החיסון. לאחר המוות הם מקבלים יד חופשית, ומתחרעים על הגופה יחד עם כל בני מינם שמגיעים מהאדמה שבסביבת המנוח.

בקיצור, אורן, כי כולנו פה על זמן שאול: אילו היה חוק שימור נשמה, לחבר שלך היה קייס טוב וזכאות לפיינט שלאחר המוות. אבל אנרגיה היא לא נשמה; היא רק כוח נטול מחשבה שמפעיל תאים בגוף, וכשהתאים מתים הם כבר לא עושים בה שימוש. בצר לה היא נספגת בחזרה בסביבה ומתחלקת מחדש בין כל היצורים שחיים באדמה, או עוזרת לגופה לבעור במקרה ששורפים אותה. ומכיוון שבירה מכילה בעצמה כמות לא רעה של אנרגיה, תרגיש חופשי לשתות אותה בעצמך. הרי מחר נמות וכל זה.

פיט פט פות

האם נשים מדברות יותר מגברים? התשובה עשויה להפתיע אותך אם גרת אי פעם בכדור הארץ

"הצילו", מתחנן הקורא עדי, "אחרי שלוש שנות נישואים ממש נמאס לי להקשיב לאשתי. למה היא מדברת כל כך הרבה? ובכלל, למה נשים מדברות יותר מגברים?". אז תקשיב טוב, עדי: למרות שהמצוקה שלך מעוררת אמפתיה, מתברר שזאת סתם אגדה. אמנם היא הפכה לאחד המיתוסים המפורסמים והמשומשים בהיסטוריה, אבל מה אתה יודע: נשים לא מדברות נון־סטופ, ובטח לא יותר מגברים.

למסקנה המרעישה הזאת הגיעו חוקרים שעקבו אחר דפוס השיחות של מתנדבים בחיי היומיום, באמצעות ציוד הקלטה זעיר ובלתי מורגש. הם גילו שגברים ונשים מוציאים מהפה בערך אותה כמות של מילים ביום - בסביבות 16 אלף. דווקא אצל גברים נמצאו האינדיבידואלים הפטפטנים ביותר, ואחד מהם אפילו הצליח לקשקש בקצב מרסק שיניים של 47 אלף מילים ביום (כמעט מילה בשנייה, בלי הפסקות שתייה או אכילה באמצע).

אז לא ברור איך צמח המיתוס, אבל ייתכן שאנחנו פשוט זוכרים יותר נשים דברניות. למה? כי נשים באמת נוטות יותר לדבר על אנשים אחרים, כלומר לרכל. גברים, בהכללה גסה מאוד, מעדיפים לדבר על עניינים קונקרטיים. ומכיוון שיותר קל לנו לזכור סיפורים על בני אדם מאשר על מכוניות, אולי זאת הסיבה לכך ששתי נשים מתלחששות נצרבות חזק יותר בתודעה הקולקטיבית שלנו.

יופי, עכשיו נהיינו חרמנים.