יהודה פוליקר - פחות אבל מזכיר

נתחיל מהסוף: "כל דבר מזכיר לי" של יהודה פוליקר הוא אלבום יפה ולגמרי מומלץ. יש בו שימוש בחומרי גלם מהמשובחים שתמצאו כרגע בבית המלאכה האומלל, שיש עוד מכנים כתעשיית המוזיקה הישראלית. רוצה לומר: טקסטים חזקים במיוחד - פוליקר הולך ומשתבח ככותב, ושיתוף הפעולה שלו עם צרויה להב טבעי ומוצלח מאוד; בחירה לא פופוליסטית בעליל של שירים יווניים מצויינים, מהסוג הכי רחוק מז'אנר הריקודים על השולחנות; וביצוע נינוח ובטוח בעצמו של אמן, שמרגיש היטב שהוא בשיאו.

ובכל זאת - האזנה ל-16 הרצועות של האלבום הזה מותירה תחושה מסוימת של החמצה. אולי כי פוליקר הרגיל אותנו בעבר (והחזיר את הטעם באלבום הקאמבק "אהבה על תנאי") שלא להסתפק בשום דבר שהוא פחות מקתרזיס רגשי. אלבום יפה? זה טוב ויפה. אבל לפוליקר מקשיבים בשביל לבכות.

יהודה פוליקר. מקשיבים לו כדי לבכות(צילום: עידו ארז)

ואולי הבעיה נעוצה בהשוואה הבלתי הוגנת בעליל, אבל גם הבלתי נמנעת, ל"עיניים שלי" - הפעם הקודמת שבה פוליקר סידר עלייה לשירים יווניים (אם לא כוללים את "חולם בהקיץ" שבא מיד אחריו, והיה למעשה הקלטה של הופעה חיה). במקרה של "עיניים שלי", מדובר בסערת רגשות מתמשכת, שיוצאת לדרך עם הצליל המסתורי של הסינת'סייזר הפותח את האלבום, ולא עוצרת עד לתום הרצועה המסיימת, "אל הלילה". ואילו "כל דבר מזכיר לי" יכול לגרוף שמות תואר כמו "מכובד", "בשל", וכאמור "יפה" - כולם ראויים, אבל הרבה פחות נוגעים.

ממה נובע ההבדל? קודם כל, עברו 26 שנים מאז "עיניים שלי". סיבה טובה כשלעצמה, אבל לא מספיקה. ההבדל המרכזי נמצא בהלך הנפשי של פוליקר. "עיניים שלי" היה אלבום יווני של רוקר. וכשאני אומר רוקר, הכוונה היא לאו דווקא למינון השימוש בגיטרה החשמלית (אם כי גם זה קטן בהרבה, באלבום הנוכחי), אלא לגישה הסוערת, הרוגשת, המתריסה. זאת שגרמה לו לצרוח את ה-"הא!" ב"רוחות מלחמה", או להפוך את הבוזוקי למכונת ירייה ב"אלקו".

צפו: יהודה פוליקר מבצע את "אלקו" בהופעה חיה

אבל את "כל דבר מזכיר לי" כבר יצר גבר מפויס, רגוע בהרבה, שמח בחלקו. וכמאמר הקלישאה - שתמיד עובדת - ככל שיותר טוב לו, פחות טוב לנו. וכך, למרות שהשירים באלבום החדש עדיין מתבוססים בשדות המדממים של שואה, אובדן ויתמות, התוצאה הסופית כמעט מפליאה בשלוותה.

ויש כאן עוד משהו: "עיניים שלי" היה אלבום חד וממוקד, כמו אגרוף לבטן. וזה בגלל שהייתה בו יד מכוונת, עורכת ובוררת. ובעברית צחה: "קונספט". הפרחים, אגב, לא צריכים להינתן רק ליעקב גלעד, החשוד המיידי, אלא גם לורדה קלג-איתי, שהייתה אחראית לתחקיר ולייעוץ האמנותי שמאחורי בחירת השירים. ב"כל דבר מזכיר לי", נדמה לפעמים שאכן, יותר מדי דברים הזכירו לפוליקר שירים. התוצאה היא חוסר מיקוד מסוים, וחמישה או שישה שירים שיכלו לנשור על קו הסיום.

עדיין, חשוב לציין שאנו מצויים בעיצומה של תכניתנו המעצבנת "צרות של עשירים". כי "עיניים שלי" הציב רף רגשי גבוה, כמעט בלתי אפשרי לשחזור, ואילו ביחס למרבית התוצרים של ישראל 2011, "כל דבר מזכיר לי" כולל רצועות שהן גורמה לכל דבר: "כל כך מתגעגע", שיר הזיכרון לאבא פוליקר, חודר בקלות מתחת לעור. "גברים קשוחים" המצוין, עם הטקסט הציני והנוקב, הוא דוגמה לעוצמות ולאנרגיות שמעט חסרות בחלקים אחרים של האלבום. שלא לדבר על הפינאלה, עם הסולו המרהיב של "לא בראש שלי" והרגש המהדהד של שיר הנושא "כל דבר מזכיר לי". לא כל דבר, אבל מרבית הדברים, מזכירים לי שיהודה פוליקר עדיין מצוי באחת התקופות היפות בקריירה שלו.