לקראת הימים הנוראים: אחינו הטורקים, סליחה

ב' – זה אהל. ס' – זה סליחה

מה שעידן האינטרנט והתקשורת מרובת הערוצים מלמד אותנו הוא שעמים יכולים להתנהל גם ללא המנהיגים שלהם, ופעמים רבות גם בניגוד לרצונם. אי-אפשר להסתיר מאיתנו אינפורמציה, ואי-אפשר להשתיק אותנו.

מהפכות הפייסבוק האחרונות שהתרחשו בעולם ובישראל, מלמדות את ההנהגה הפוליטית שהחוזה בינה לבין הציבור על תהליך קבלת ההחלטות, נפתח לדיון מחודש. אנחנו, הציבור, למדנו מהמהפכות האלה שלכל אחד מאיתנו יש המון כוח בידיים ואנחנו צרכים לברר לעצמנו מה אנחנו רוצים לעשות איתו.

היום הייתי בכנס בנושא סובלנות דתית, שהתקיים במשכנות שאננים בירושלים. בין באי הכנס היו שני נציגים של איש דת טורקי בשם אדנאן אוקטאר, שבאו לדבר שלום. הם נפגשו עם אלי ישי ועם הרב הראשי לישראל. הם קיוו לעקוף את הפוליטיקאים "המוסמכים" ולנסות להציל את אחת הבריתות היפות והאמיצות של האזור שלנו, זו שבין ישראל לטורקיה.

זה גם מה שאנחנו צרכים לעשות. בזמן שביבי וליברמן חושבים שסליחה היא מילה מגונה, בזמן שאהוד ברק מגמגם אותה בחשאי. אנחנו, הישראלים, יכולים לשאת אותה בגאון ובראש חוצות. אנחנו יכולים לומר לעם הטורקי: סליחה.

הסליחה שאני רוצה ומציעה לבקש מהעם הטורקי שואבת את כוחה מהמקורות המקודשים של התרבות היהודית, ולכן בקשת הסליחה שלי היא גם מעשה דתי.

מילה למנהיגים שלנו

מצטערים, נתנו לכם צ'אנס ואתם החמצתם אותו. בדרככם העיוורת אתם שורפים כל חלקת אדמה טובה. לא תתנצלו? אנחנו נתנצל ונקווה שגם נציל את היחסים שלנו עם טורקיה.

אני, יחד עם כמה חברים, בחרנו להשתמש הפעם ב"כוח הפייסבוק" ולפרסם עצומת התנצלות מיוחדת לימים הנוראים (העצומה מצפה לחתימותיכם כאן). מנהיגים יקרים, הפעם אנחנו נבקש סליחה, אנחנו נחתום ואנחנו נקווה להביא שלום על ישראל.

אנחנו נמצאים בחודש הרחמים והסליחות

בכנס ישבתי ליד הרב לוי וימן-קלמן (הרב של קהילת "כל הנשמה" בירושלים) וגלגלתי איתו את המחשבה שאנחנו נדלג על המנהיגים שלנו ונבקש בעצמנו מהעם הטורקי סליחה. לוי הזכיר לי שמדובר בחודש הרחמים והסליחות, ושעלינו לבנות את בקשת הסליחה מהעם הטורקי במתכונת הסליחה והתיקון היהודית.

בקשת סליחה היא ביטוי לבריאות רוחנית

הפרק השמיני במסכת "יומא" מתייחס לעולם הנפשי-רוחני של רעיון התשובה. תשובה שבין אדם לאלוהיו ותשובה שבין אדם למקום.

עיון בפרק זה מלמד כי בקשת סליחה היא תהליך, היא אימון נפשי. חכמי התלמוד ערים לחלוטין לקושי הרגשי והחברתי הגדול שחווה אדם בבואו לבקש סליחה. הם רוצים לעודד אותנו להרבות בבקשת סליחה ולשבור את ערלוּת הלב, הרואה בבקשת סליחה סוג של נמיכות קומה ואף השפלה.

חז"ל קובעים: "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו" (יומא פז עמוד ב). תחשבו על האפשרות הזו: בלי חשבונאות, בלי פנקסים, בלי רשימות. אדם רוצה לבקש סליחה כיוון שהוא מאמין שהיכולת לבקש סליחה תהפוך אותו לצנוע, רגיש ומפותח מבחינה דתית. זו, להבנתי, משמעות הקביעה: "מעבירים לו על כל פשעיו", לכן אדם צריך ממש לחפש כתובות לבקשת הסליחה שלו.

בקשת סליחה היא התחברות לאלוהים

51 פעמים מופיע במקרא השורש ס.ל.ח במשמעות של מחילה על חטאים, ובכל הפעמים שייכת הסליחה לאלוהים. "לאדני אלהינו הרחמים והסליחות" (דניאל ט, ט). כל בקשת סליחה שאדם משמיע בעולם, היא למעשה פנייה לאדון הסליחות, היא יצירת קשר עם בורא עולם שהביא את רעיון הסליחה לעולם, ושאליו מופנות הסליחות כולן.

כשאני מבקשת סליחה מחבר, משכן, או מעם שכן, אני למעשה מרכינה ראש מול המציאות, מול אחי בני האדם, ומול אדון הסליחות. אני מודה באנושיות שלי, ביכולתי לטעות ובתשוקתי לתקן.

בראש ובראשונה, אני רוצה לבקש סליחה מעצמי

את הסליחה הראשונה אני רוצה לבקש סליחה מעצמי, מאיתנו, ומאלוהים ששוכן בינינו. בכל פעם שאנו משתמשים באלימות, ובוודאי הורגים, בכל פעם שאנחנו משפילים ורומסים את כבוד הזולת, אנו קודם כל פוגעים בעצמנו ובאלוהים ששורה בינינו.

אנחנו נמצאים בערב יום הכיפורים ועלינו לעשות חשבון נפש עמוק על האלימות שלנו שפוגשת אותנו בכל-כך הרבה מקומות. זה לא רק אנחנו והטורקים, זה בינינו לבין עצמינו, ובינינו לבין אלוהים. סליחה על שנכנענו לאלימות של עצמנו.

אני רוצה לבקש סליחה מהטורקים

אני רוצה לבקש סליחה על הדם שנשפך. ברוח ההנחיות של מסכת "יומא" לא אצטרף לדיון חסר השחר בשאלה מי אשם יותר. צר לי על חיים שנגדעו, צר לי על אלמנות ויתומים. צר לי עד מאוד על כל מוות וצר לי כפל-כפליים על מוות שאני (במישרין או בעקיפין) קשורה אליו.

אלוהים ברא את כל בני האדם בצלמו, ובכל פעם שאדם מת - פוחת צלם אלוהים בעולם. אין שמחה במוות של הזולת, יש רק צער ועצב גדול. ועל כן, בצניעות ובהרכנת ראש בפני האל שברא אותנו בצלמו, אני רוצה לבקש סליחה על השימוש בכוח ועל ההרג.

אני רוצה לבקש סליחה גם על ההתלהמות, ועל ההשפלה של השגריר הטורקי. אני רוצה לבקש סליחה על חוסר רגישות ועל פגיעה בכבוד. אני הייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולחשוב היטב איך אפשר לדאוג לכך שכל זה יהיה אחרת. בהיעדר אפשרות לשנות את העבר, אני רוצה לבקש סליחה.

גם משה שילם את מחיר הדם

מדרש פטירת משה מציג דיאלוג רב עוצמה בין משה רבנו לאלוהים, ערב מותו של משה. משה מסרב למות והוא נושא ונותן על מותו עם אלוהים. בסופו של דבר מסביר אלוהים למשה שהוא ימות בגלל שהרג את המצרי.

זוכרים את המצרי שהיכה את העברי? משה הרג אותו כדי להציל את העברי. אלוהים לא מתווכח עם משה על השאלה האם ההרג היה מוצדק או לא. אלהים טוען טענה גורפת על הרג אדם בידי אדם. זה תמיד רע. התנצלות? אלוהים דורש הרבה יותר מזה (בתוך: אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמוד שנ"ו): "אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם, מה חטא בידי כדי שאמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו (משה): ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואתה דומה אליי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!"

ועוד סיבה לבקשת סליחה מהעם הטורקי

אני רוצה לבקש סליחה מהעם הטורקי כיוון שבקשת הסליחה הזו חשובה להם, והקשר בינינו חשוב לנו ולהם. אני רוצה לרצות אותם, ואני רוצה לשוב ליחסי חברות טובים איתם. אני רוצה לראות אותם בתל אביב ובירושלים, ואני רוצה לבקר אותם באיסטנבול. יש לנו כל-כך מעט בריתות עם עמי האיזור ואין לי שום כוונה לוותר על הברית הטובה עם טורקיה.

זה יכול להיות win win

הטורקים רוצים שנתנצל, ואותנו מלמדת מסכת "יומא" שהנשמה מרוויחה מכל התנצלות. הטורקים יקבלו את ההתנצלות ואנחנו נרוויח אימון נפשי נוסף בבקשת סליחה. כך נהפוך משחק סכום אפס למשחק שיש בו רק מנצחים.

אפשר וכדאי לנסות את התרגיל הזה בזירות חיים נוספות, לבקש סליחה מהילדים שלנו, מעמיתים לעבודה – ממועסקים וממעסיקים, סליחה מהשכנים, סליחה מהאדם שדחפנו בטעות בתור לקופה. לא, זה לא חייב להיות ריק, זה לא צריך להיות מהשפה אל החוץ, זו יכולה (ועל כן צריכה) להיות התרבות החדשה שלנו.

אתמול שוחחתי עם ידיד על סכסוכים משפחתיים שפורצים מעת לעת והוא אמר לי: "בכבוד שלי להתנצל. אני מרגיש טוב, אני מרגיש שאני 'מנקה את הבית' כשאני מבקש סליחה. זה קשה אבל אחר-כך זה כל כך נעים. בכל פעם שאני מבקש סליחה אני נהיה אדם טוב יותר".

גם פרשת השבוע מצטרפת

אני לא אוהבת לעשות מניפולציות פוליטיות על התורה ולכן לא אגייס את פרשת השבוע לבקשת הסליחה היהודית שלי. יחד עם זאת, הפסוקים זועקים, ואת זעקתם אני יכולה לפחות לצטט.

בצורות שונות חוזרת בפרשה הדרישה ללכת בדרכיו של אלוהים: "יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצוות ה' אלהיך והלכת בדרכיו, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כה, י). בואו נזכיר לעצמנו שאלוהים הוא אדון הסליחות ושהיהירות שלנו מרחיקה אותנו ממנו, ובוודאי מכל יחס של כבוד (מי בכלל מדבר על יראה...) מעמי הסביבה.

וגם קובי אריאלי מצטרף

בהפסקה עמדתי בחצר ופטפטתי עם קובי אריאלי, שהנחה את הפאנל הבין-דתי של הכנס. שאלתי אותו אם

הוא מוכן להצטרף לבקשת הסליחה מטורקיה והוא אמר שבעצם... והוא לא בטוח שאנחנו חייבים... ואז, במבט רציני הוא הוסיף ואמר: "אבל מצד שני, זה ערב יום כיפור... על הרבה פחות מזה אני מבקש מאשתי סליחה, ולו רק בשביל להחזיר את הבית לפסים נורמליים, אז אין לי שום בעיה לבקש סליחה".

בואו נחזיר את הבית לפסים נורמליים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

אני מצטערת צער עמוק על כך שאנחנו צריכים לעסוק ב"תורה פוליטית", אבל כשהמנהיגים שלנו משתוללים בחוסר אחריות, אין ברירה. אנחנו צריכים להיעזר בתורה ולקחת אחריות על הטעויות של המנהיגים שלנו. אם אתם מזדהים, חתמו על העצומה: http://www.atzuma.co.il/slicha נקווה שנצליח לעשות משהו טוב.

שבת שלום.