3,300 גרם ב־282 כ"ס

אהלן זהר,

רציתי לכתוב לך לפני שנולדת כדי לא להישמע כמו אבא, אבל זה לא הלך. הייתי עסוק מדי בלמצוץ את החיים, כי הייתי בטוח שברגע שתגיעי הם ייגמרו. נכחתי בכל רגע חופשי, רכבתי ונהגתי ועמדתי במקומות גבוהים והסתכלתי על הנוף, משכתי לילות עם חברים עד מאוחר, שרתי, צרחתי. חורף 2010 היה כמו מהאגדות. אגדות של גברים צעירים חולי הגה וחוץ.

אני זוכר אותי בחורף הזה חולף עם האדוונצ'ר על פני מפגש משפחות בחורשת אורנים ליד הבית. היו שם בערך שלושה וחצי מיליון ילדים צורחים מסביב לאיזה דוד עם מגאפון שעמד בכניסה לג'ימבורי. בתוך ההמון הגועש הזה, מאחורי ענן עשן של מנגל, התרוממו אלי זוג עיניים כלות. הן הביטו מפניו של אבא צעיר שעמד בתוך מה שנראה לי כמו גיהנום על פני האדמה. הוא הסתכל עלי חולף, רוכב בעמידה, נעלם בפרפור ארוך אל תוך הירוק של הטבע והשקט של הלבד.

אז בעניין הזה, זהר: תשכחי מג'ימבורי. לא קורה. הכי קרוב שאוכל להציע לך זה סיבוב מזדמן בג'יפ על שביל קופצני, כי כל אחד עושה מה שהוא יכול. את זה אמא שלך אמרה לי, ושיכנעה אותי שתקבלי בהבנה את העובדה שאני מדבר אלייך מתוך מבחן דרכים לג'יפ גראנד צ'רוקי.

זיהום אויר: לא יותר מאשר בחיפה

הימים הם ימי מחאה של אנשים כמו אמא שלך וכמוני. המחיה יקרה בלי סיבה, השיטה רקובה והמסחטה לוחצת. יש אוהלים בשדרות, כינוסים המוניים ברחובות, אפילו נכתבים שירים. אלה זמנים מעניינים. חשובים. בכל המזרח התיכון המטורף הזה שנולדת אליו, העמים רוצים לשנות סדרי עולם. להפסיק לפחד, להתחיל לחיות. ודווקא בתוך הלך הרוח הזה, הגראנד צ'רוקי מסמן את כל מה שהבאיש: הוא ראוותני ובזבזן ומתעלם מהעתיד שיהיה ההווה שלך. אבל אם לומר את האמת, זהר, אני מת עליו.

לא בדיוק איש עקרונות האבא שלך. אין מה לעשות, את הכסף לחיתולים אני מביא מלשרוף דלק, ואת זה הג'יפ המגודל הזה עושה מעולה. אולי כשתקראי את זה נזוז ממקום למקום באמצעים אחרים, אבל הגראנד צ'רוקי הוא יופי של שריד מהימים שבהם הדלק עלה כמו מים. הוא מאמריקה, את מבינה. הוא גדול וכבד, מבריק ומפואר, וחשבתי שאין מגניב ממנו להביא אותך הביתה בפעם הראשונה. כן, אין לי בעיה שתתרגלי לטוב, העיקר שלא תתרגלי לג'ימבורי.

אמא אומרת שהמרחב מאחורה מעולה ושמושבי העור מפנקים ונוחים. יש מספיק מקום מעל התא שבין המושבים הקדמיים כדי לשבת על הספסל האחורי ולמתוח את הרגליים קדימה ולמעלה, להקל את הבצקות של סוף ההריון. יש אפילו חלונות מוצללים שמאפשרים לעצור באמצע הדרך כדי להיניק בלי שכל העולם יראה לאמא את הציצי. המזגן הוא חתיכת מפלצת הקפאה שמסוגלת ליצור מיקרוקוסמוס נעים תוך דקות, אפילו אם הוא בתוך קופסת ברזל שחורה שנעה דרך הכבשן של תחילת אוגוסט. אמריקה, אמרתי לך.

"אל תראו אותי ככה, יש לי אוהל בקבינה"

אני אוהב מכוניות אמריקאיות כי אני אוהב כלי רכב גדולים. אוהב את הטרקטורים של סבא, את האופנוע הגמלוני שלי, מת לנהוג פעם באוטובוס. אין, כנראה שאבא שלך תמיד יישאר ילד קטן ודביל בקטע הזה. יש משהו בכלים

 מסיביים כמו הגראנד צ'רוקי שעושה לי נעים. ראשית הם מחייבים נוכחות של חתיכת מנוע, אבל עוד רגע נגיע לזה. הקטע האמיתי הוא תחושת המשקל: כמעט 2,300 קילו שוקל הקרנף הזה, ובכל פעם שהכביש משובש בסדרה מהירה של מהמורות רדודות, קולות עמומים ורעדים רכים מהדהדים בשקט מתחתית האוטו אל תא הנהג. לא משאירים ספק באשר לכך שאתה נוהג בסוג של משאית, אבל מאוד מאוד מעודנת. לג'יפ הזה יש מערך של ארבעה מתלים נפרדים, והמערך הזה מסיבי ונוכח בנסיעה כמו שאפשר רק ב־SUV אמריקאי ששוקל כמעט שניים וחצי טון. ככה מתקבל אוטו רך ונעים שהמרכב שלו מתנדנד קלות כל פעם בפינה אחרת, מרדים אותָך בסלקל כאילו קיבלת טיפה של מורפיום.

בעניין הזה של הרכות, אגב, שלא יהיו לך טעויות: זה ג'יפ והוא יודע לאכול שטח. לא כמו שאר הג'יפונים העירוניים המפונפנים האלה שרק נראים כאילו. יש לו הנעה כפולה קבועה ומערכות אלקטרוניות שמסדרות בתוכו כל מיני גיזמואים שמכינים אותו לנסיעה בכל תוואי. כל מה שצריך זה לסובב חוגה כזאת ליד ידית ההילוכים ולבחור בין מצב ספורט/ שלג/ חול־בוץ/ סלעים. זה ככה כי האוטו הזה מגיע מחברה שלא יכולה להרשות לעצמה לחפף יותר מדי בקטע של השטח. אמנם נכון, מתחת לעיצוב של ג'יפ יש כאן מרצדס ML, אבל אמריקאים בנו אותו באמריקה בשביל אמריקאים אחרים. בגלל זה הוא נמצא בדיוק במקום המעולה באמצע הדרך בין מרצדס מסדרה S לג'יפ רנגלר; כשתגדלי תגגלי אותם תחת ההגדרה "דינוזאורים".

הבאתי את הג'יפ הגדול כמעט עד הדלת כשהגענו הביתה מבית היולדות. היה חם בטירוף, אז הגנבנו אותך מהמזגן באוטו למזגן בבית. אמנם לא היתה לך ברירה, אבל נראה שהמקום מצא חן בעינייך. בערך אחרי שעה אבא היה צריך לחזור לעבודה, אז קפצתי עם הגראנד צ'רוקי לשני חברים במושב שבו גדלתי. נסענו לתא שטח קטן ומיוער באזור קיבוץ חורשים וטיפסנו אל מגדל השומרים

 של קק"ל שעומד על גבעה שצופה על נוף ילדותנו. הם שאלו איך זה להיות אבא, ואמרתי שאני עוד לא יודע. התווכחנו קצת על מטרות המחאה הלאומית, ואז נזכרנו בסיפורים מהילדות וצחקנו.

ממרגלות המגדל יצאנו לנסיעת שבילים מהירה באחרית השקיעה של אותו יום. הגראנד צ'רוקי גיהץ את השביל מעולה. פנה בלי להתגלגל יותר מדי, הוציא זנב כשצריך, בלם טוב והאיץ בחזרה אפילו יותר טוב. סיפרו לי שאסע יותר רגוע כשתיוולדי, אבל בינתיים אין שום הבדל. לפעמים אני עדיין בחרעת. הג'יפ דווקא לקח את זה טוב: כל עוד הבלגן על השביל הפעיל לו כל מתלה בנפרד, התחושה בתוכו היתה של ריחוף. אבל ברגע שהגלים הפכו רחבים וגבוהים, האוטו הענק הזה התחיל להתרסק על הקפיצים מלמעלה. כבר לא כיף לו בקצב הזה, הבנו.

נכנסו לשביל אחר, מסולע וטכני - מהירות נמוכה, הגיר במצב Low כמו ההילוכים הקלים באופניים - והוא הוביל אותנו בציר אחר ושונה דרך הריאה הירוקה הקטנה הזאת. זחילה שקטה על מדרגות סלע, עצים קרובים על סף חשכה, תצפית על נוף מוכר מזווית לא מוכרת. חמש דקות מהבית של סבתא שלך והופ, תחושה רעננה של תגלית. זה, אם תרצי, היתרון האמיתי ברכב כמו הגראנד צ'רוקי. הערך המוסף. אם הכל ילך כמו שאני מקווה, יום אחד נצא גם אנחנו לסיבוב כזה. אז תחזיקי חזק, ודיר באלק את מקיאה באוטו.

מחורשים ירדנו בחזרה למושב, לקפה ולסיגריה של סוף יום. השעות נוקפות מהר בלילה כזה שבו אני בדרך כלל נסחף בחברת החבר'ה עד השעות הקטנות.

 אבל לא הפעם; משהו משך אותי לחזור מוקדם הביתה. כשפתחתי מרחוק את הנעילה של הג'יפ יכולתי להרגיש את העיניים של החברים שלי ננעצות לי בגב. יכולתי לשמוע את המחשבות שלהם, שהיו דומות מאוד לשלי כשהצלבתי מבט עם האבא־ג'ימבורי ההוא. רגע כזה, ידעתי כל החורף שבו היית מקופלת ברחם, יהיה אבן בוחן. לקום מישיבת רווקים ולחתוך הביתה כי צריך. פחדתי מזה, מאיך שארגיש.

בפועל זה היה קל. אמנם לעשות את הדרך חזרה אלייך עם אוטו של 270 אלף שקל זה אלמנט ממתיק, אבל שמחתי לגלות שגם בלעדיו הייתי שמח באותה מידה. גלשתי איתו בין טורי התאורה של כביש חוצה ישראל, חותר מהר לראות איך את ואמא מסתדרות. בעליות לכיוון מנהרת בן שמן, מנוע ה־V6 3,600 משך חזק, ולא איבדתי אפילו קמ"ש אחד. ניצלתי את כל 282 כוחות הסוס שלו, והוא זלל דלק כמו פסיכי באותם רגעים. בלע את הכביש, מנותק לחלוטין מהפלנטה

 המתחממת שלנו, מהיכולת הכלכלית הדלה של אמא ושלי ושל כל מי שאיתנו באותו פרק בחיים. אבל אני עובד במגזין הזה כדי לתאר תחושות, לא כדי לתקן את העולם. גדול עלי.

עשר דקות לפני שהגעתי הביתה נכנסה פתאום שיחה בסלולרי. אחד הסטלנים שכח בתוך הג'יפ את המפתחות לדירה שלו, ונדרשתי לחזור את כל הדרך חזרה. זאת עז שיכולה די לבאס, אין ספק. אבל כשהיבואן משלם על הדלק ואתה זוכה למהר בגראנד צ'רוקי כשהמערכת מפציצה Power to the People של רייג' אגיינסט דה משין, אז נסיעה לא מתוכננת כזאת היא דווקא לא נוראה בכלל. בסופה מצאתי אותך ואת אמא ישנות במזגן בסלון מול ערוץ אקסטרים בטלוויזיה, ששידר את משחקי ה־X-Games ה־17. כשעמדתי מעלייך הפלצת, וזה בסדר. בגיל שבוע, אם את מפליצה את ילדה טובה. ג'קסון סטרונג ביצע את הפרונט־פליפ הראשון עם אופנוע. החיים ממשיכים בכיוון טוב.