הו, לייף: המפגש שלי עם REM
מהגיטרות שניסרו את האוויר ברמת-גן, דרך הבר בפלורנטין ועד השירים של אסף אמדורסקי. לרגל ההודעה המצערת על התפרקותה של REM, אילת יגיל, שליוותה את ביקור הלהקה בישראל, נזכרת ברגעים היפים שלה עם מייקל סטייפ והחברים
"אז איך אמרת שקוראים לך?", שואל אותי מייקל סטייפ, בעוד המיניבוס שלנו עושה את דרכו לכיוון שכונת פלורנטין בתל-אביב. "אילת", אני עונה, מופתעת שמיתרי הקול שלי בכלל פועלים. סטייפ מחייך חיוך אניגמטי, מלטף לי את הלחי. "תזכרי גם לנשוף", אני אומרת לעצמי.
- אחרי 31 שנה - REM מתפרקת
רבע שעה אחרי, אני יושבת בין סטייפ לבין קולין גרינווד מלהקת רדיוהד בפאב הפלורנטיני. מחר כבר תעמוד רדיוהד על במת אצטדיון רמת-גן ותחמם את הופעתה של REM. אבל הערב נחים. אני מנסה לשחק אותה קוּל. אחרי הכל, כנציגת חברת התקליטים שלהם, תפקידי להראות להם את תל-אביב.
איכשהו, יוצא שהם מראים לי את העיר, וזו, נראית פתאום אחרת. כאילו הכוח הקוסמי של כוכבים בינלאומיים משך אליהם במגנט כוכבים אחרים. צעירה בשמלה פרחונית עוצרת כדי לדבר איתם בבריטית צחה. כשהיא מתרחקת לוחש לי סטייפ: "זאת מרי מקרטני, הבת של פול. היא קצת טרלללה".
שעה לפני כן, אל המסעדה בה ישבנו ביפו הגיעה הקומיקאית סנדרה ברנרד, כדי לומר לחברי הלהקה שלום, בעוד אני בוהה בתמהון בבחורה היפהפיה שליוותה אותה. וכך אנחנו מעבירים ערב, כשסטייפ מבדר את השולחן באנקדוטות על טיפולי השיניים שלו, או מסביר לי באריכות-יתר את התיאוריה מאחורי עבודתו המופשטת של הצייר פול קלה, באותו קול שכישף אותי בילדותי בשיר "You Are The Everything". אני מצדי, מנסה להגן על הכבוד הישראלי וטוענת שבניגוד למה שסיפרו להם, הישראלים יודעים מה זה "Losing My Religion" ולא קוראים לזה "הו, לייף".
חלום או סיוט
REM הגיעה לישראל באוגוסט 1995, באמצע תקופה שהיתה עבורה סיוט של ממש. בחודש מרץ, המתופף ביל ברי עבר מפרצת במוח באמצע הופעה בלוזאן והובהל לבית החולים. למרבה הפלא, הוא התאושש והחליט להמשיך בסיבוב ההופעות הבינלאומי השוחק; ביולי, נאלץ הבסיסט מייק מילס לעבור ניתוח מעיים; ארבעה ימים אחרי הביקור אצלנו התאשפז מייקל סטייפ לניתוח הרניה. לא כיף.
גם מוזיקלית הם ידעו זמנים יפים יותר. האלבום בעקבותיו נחתו בארץ הקודש, "Monster", לא היה הטוב ביותר שלהם. סטייפ היה עמוק בהתאהבותו בסצנת הגראנג', ופתאום, ממובילים אופנתית נדמה היה שהם הופכים למובלים. אבל זה ממש לא היה אכפת לי ול-20 אלף אחרים, כשלאוויר של רמת-גן נישאו האקורדים המנסרים של " Turn You Inside Out" והלמות התופים של "Orange Crush". ואיזה כיף היה להיכנס אל מאחורי הקלעים ולהגיד להם את מה שרציתי להגיד עשר שנים, מהרגע הראשון ששמעתי את האלבום "Green".
עמוק באדמה
אחרי ההופעה המדהימה, הלהקה נחלקה לשניים: רוב החברים רצו רק לנוח, אבל מייק מילס וגיטריסט החיזוק סקוט מקוי החליטו שצריך לצאת לכמה דרינקים. המקום הנבחר היה כמובן "המדבר", ואלינו הצטרפה מרי ברי, אשתו של ביל המחלים, שהעדיף לפרוש לשינה מוקדמת.
האורחים האמריקנים נהנו מהבר והתפעלו משיר הרוק המקומי שהתנגן ברקע, "אהבה חדשה" של אסף אמדורסקי. מייק מילס שמח להראות לי את הצלקת מהניתוח. ככל שהדרינקים התרבו, סיפרה לנו מרי בגילוי
לב על הדיכאון שבו שרוי בעלה. כשיעזוב ב-1997 את הלהקה ויספר שהוא מעדיף ללבוש אוברול ולעבד את האדמה, קשה לומר שזה ממש הפתיע איש מאיתנו.ומהאדמה שלו לאדמה ש-REM מותירה אחריה. חלק מעצי הפרי עדיין מלבלבים, חלקם התחילו להרקיב ("חיקוי לחיים"? בואו נודה שזה יותר "חיקוי לשיר טוב של REM"). השנים עברו, סטייפ חזר לבקר בישראל שוב ושוב אבל יותר הם לא יופיעו כאן. וגם אם המשך הקריירה לא היה אחיד, הלהקה יוצאת הדופן הזאת יכולה להתגאות בגוף עבודה יפה ומרשים, וחשוב מכך - בחביבות אמיתית וביחסי הערכה הדדיים - מצרך נדיר בעסקי המוזיקה של ימינו.
