הלכות ראש השנה - ומנהגי החג

ערב ראש השנה  

בלילות החג

א. מדליקים נרות ומברכים "להדליק נר של יום טוב" ו"שהחיינו".

ב. מברכים "שהחיינו" בשני הלילות; בלילה הראשון, כפי שנוהגים בכל חג. גם בלילה השני מברכים כך, אף-על-פי שהחידוש היה בלילה הקודם. הברכה וההתיחסות ליום השני נובעים מהכוונה שלא לזלזל ביום השני. מכל מקום, כדי לצאת מספק נוהגים ורצוי להניח בלילה השני בגד או פרי חדש, ולכוון בברכת "שהחיינו", על הדבר החדש.

ג. בלילה השני אסור להדביק את הנרות לפמוטים, לכן יש להכינם לפני ראש השנה, או להשתמש בנרונים חד-פעמיים שאינם נדבקים.

ג. מוסיפים בתפילת העמידה את קטעי התפילה המיוחדים לעשרת ימי תשובה, כפי שכתובים במחזורים. מי שטעה ואמר "האל הקדוש", במקום "המלך הקדוש", ולא נזכר תוך כדי דיבור, צריך לחזור ולהתחיל את תפילת ה"עמידה". טעות בתוספות האחרות אינה מחייבת חזרה.

ד. חכמינו ז"ל אמרו במספר מקומות כי סימן – יש בו ממש. כפי שנמצא בתנ"ך שהנביא עושה סימן כדי לקיים דברים, למשל, הנביא אלישע מבקש ממלך ישראל להכות בחצים בקרקע, כסימן להצלחתו להכות את צבא ארם (מלכים ב פרק יג). לכן, תיקנו לעשות סימנים המסמלים פעולות חיוביות, שנזכה לדברים טובים בשנה הבאה.

את הסימנים עושים בשעת הסעודה בליל ראשון של ראש השנה, ומנהג ספרד גם בלילה השני.

• טובלים פרוסת חלה של "המוציא" בדבש (ויש נוהגים לטבול גם במלח כבכל השנה וגם בדבש).
  

• לאחר שאכלו מן הפת כזית אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".
  

• אוכלים תמרים, מברכים עליהם "בורא פרי העץ", ואומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שיתמו שונאינו"
  

• לוקחים תפוח מתוק וטובלים אותו בדבש ואומרים: "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"
  

• ואוכלים מיני ירקות ופירות נוספים שבשמותיהם יש רמז לטובה, כגון: סלק, רימונים וכו', ובשעת אכילת כל ירק אומר "יהי רצון" מעִניין הרמז שיש בו. כשאוכלים סלק אומרים "שיסתלקו שונאינו", כשאוכלים רימון אומרים "שירבו זכויותנו כרימון".
  

• וכן נוהגים לאכול ראש כבש או ראש דג ואומרים: "יהי רצון מלפניך ... שנהיה לראש ולא לזנב".
  

• צריך להיזהר מאוד שלא לכעוס בראש השנה. מלבד האיסור של כעס שבכל השנה, בראש השנה צריך להיזהר מן הכעס וההקפדה ביותר, וצריכים להיות שמחים ומאירי פנים לבני הבית ולאנשים בכלל, וכל זה לסימן טוב לכל השנה.
  

מצוות החג 

א. שמיעת השופר היא המצווה העיקרית בראש השנה, וכפי שהתורה מכנה יום זה - "יום תרועה" (במדבר פרק כט, א). הרבה טעמים והסברים ניתנו למצווה זו. המפורסמים שבהם: לעורר את הלבבות לתשובה, וכדברי הנביא: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!". (עמוס פרק ג, ו). וכן שתקיעת השופר מבטאת את המלכת ה' למלך על העולם. רעיון זה בא לידי ביטוי רב בתפילות הימים הנוראים שבהם אנו חוזרים על הביטוי שה' הוא המלך ואנו נתיניו, ומקבלים את מצוותיו.

ב. צריך להשתדל להגיע לבית הכנסת לשמוע את תקיעות השופר. בבית הכנסת נמצאים אנשים הבקיאים בהלכות תקיעת השופר ובהשמעתם. אולם מי שאינם יכולים להגיע לבית הכנסת, ידאגו שיבואו לביתם בעלי תקיעה וישמעו לפחות שלושים קולות.

ג. לכתחילה אין לאכול לפני התקיעות. ואולם בדורות האחרונים נהגו להקל באכילה מועטת, מכיוון שהתפילה ארוכה וקשה להתכוון ללא אכילה. הנוהגים לאכול, מקדשים אחרי תפילת שחרית, טועמים מעט, וחוזרים להמשך התפילה, לתקיעות ולתפילת מוסף.

ד. אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכת השופר. ואסור להפסיק בדיבור עד סוף התקיעות שבסוף תפילת מוסף.

ה. ביום הראשון של ראש השנה נוהגים לקיים מצוות "תשליך". טעמו של מנהג זה הוא לבטא באופן סמלי ניקוי החטאים והעברות, על פי הנאמר: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. (מיכה ז).

טעם נוסף למנהג: יש בו הזכרת זכות אבות, "שכשהלך אברהם אבינו לעקוד את יצחק (ועקדת יצחק בראש השנה היתה), נעשה השטן לפניהם כנהר גדול ונכנסו אברהם ויצחק במים

עד צווארם. אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה: רבונו של עולם, באו מים עד נפש; אם אני או יצחק בני טובע - על-ידי מי יתייחד שמך בעולמך? מיד גער הקב"ה בנהר, וניצול. לפיכך אנחנו הולכים אצל ימים ונהרות להזכיר זכותם שמסרו נפשם על קיום מצוות ה' ובאו עד צוָארם במים". (ספר התודעה)

ו. את מנהג התשליך מקיימים אחרי תפילת מנחה ולפני שקיעת השמש, ונוהגים ללכת למקום מים; ים, נהר, מעיין או באר מים, ולכתחילה רצוי שיהיו בו דגים. במקום שאין מקווה מים, אפשר לעמוד עם הפנים לכיוון הים. אומרים פסוקים ותפילות, כפי המופיע במחזורים, כל עדה לפי מנהגה.