"פלאפל אוסלו": הכל התחיל בלנון

לנון לומברוזו נולד בטבריה, כמה שעות אחרי שג'ון לנון נרצח בניו יורק. הוא זכה בשמו המיוחד משום שאביו, מעריץ מושבע של הביטלס, היה משוכנע שנשמת המוזיקאי האהוב עליו התגלגלה אל בנו. בני המשפחה ורבנים הזהירו את האב שהשם לנון מבשר רעות - נבואת זעם שהגשימב את עצמה יותר מעשרים שנה לאחר מכן, כאשר לנון התאהב בצעירה נורווגית, יצא למסע חיפוש עצמי במזרח הרחוק, ולבסוף בחר לנסוע בעקבות האהבה לאוסלו. ודווקא באוסלו מגלה לנון את עוצמתה של מורשתו הישראלית, ומוצא בעצמו כוחות שלא ידע על קיומם. "פלאפל אוסלו" הוא הרומן השני של המוזיקאי והסופר אמיר בן-דוד.

עטיפת "פלאפל אוסלו". "שמש עגומה תלויה מעל העיר"

פרק ראשון

בשעות אחר הצהריים הרוח המזרחית התגברה. מי שהשקיף לעבר טבריה מעין גב יכול היה לראות שמש עגומה תלויה מעל העיר ומתחילה לצלול מערבה כמחפשת מחסה מהבשורות הרעות שגלשו במורדות רמת הגולן. הרוח העלתה ענני אבק במטעי הבננות של הקיבוצים, פיזרה עלים צבעוניים מיובשים בריח וניל ולוונדר על יחידות הנופש שעל החוף והסעירה את מי הכינרת – הקציפה גלים, ראשיהם פרועים ולבנבנים וגופם עכור מבוץ, ושלחה אותם לגדה המערבית להתנפץ על מזחי הדייגים של טבריה. באוויר עמד ריח של מצוקה. בזלת. חלודה. סולר שרוף. דגים נרקבים ברשתות.

ויקו לומברוזו עמד על המזח, הביט בגלים וספג מטחים של רסיסי מים דקיקים כחודי נעץ. השרקייה שנשבה דרך החור שבליבו שרקה מנגינה עצובה והמשיכה הלאה, מפזרת בדרכה בדלי סיגריות ועטיפות דביקות של חטיפים שנשרו מפחי האשפה העולים על גדותיהם. צליינים מבוגרים דידו בגב כפוף לעבר האגם הסוער בעקבות מדריך גבוה בעל זקנקן מטופח שהאהיל על עיניו בכפות ידיו, מגונן עליהן מפני הרוח. ויקו זיהה את המדריך, ובמקום להסתובב ולחזור לקפה ואל בני משפחתו וחבריו שחיכו לו שם בחר להישאר על הרציף, לחזות פעם נוספת במופע שהכיר היטב.

מופע הדגים המתים של הכינרת.

מולו ראה שני דייגים שלא קראו נכון את תנועת העננים בשמים והתעלמו מתחזיות מזג האוויר. הם איחרו להחזיר את סירת המנוע שלהם אל הנמל ונקלעו למאבק בגלים. אחד מהם נשען בכוח על ההגה והתאמץ לייצב אותו. חברו נצמד אל החרטום כדי לאזן בגופו את הסירה המתנדנדת, שלא תסתובב ותיקלע למצב המסוכן המכונה "דופן לגלים". הוא זיהה את ויקו שניצב על המזח ונפנף לו לשלום, ומייד הוריד את היד במבוכה והפנה את מבטו. אולי נזכר מה צפוי להתרחש בהמשך היום, וקיווה שוויקו לא הבחין בו.

מדריך הצליינים עצר על החוף, מתחת לדקל שכפותיו צלפו באוויר כאילו הן מנסות להתנתק מהגזע ולהמריא אל השמים הזועפים, נחבטות זו בזו כידיו של ענק שמוחא כפיים לסופה. כדי לגבור על השאון נאלץ המדריך להרים את קולו ולצעוק. דבריו הגיעו אל ויקו מרוסקים, נבלעים ברעש ההולך וגובר.

"פה, לא רחוק מהמקום הזה ממש..." – הרים המדריך יד, אמר כמה מילים שחמקו מאוזניו של ויקו והצביע לעבר סירת הדייגים הנאבקת בגלים המתנחשלים – "ואז נכנס אדוננו אל הסירה ותלמידיו נכנסו אחריו... והנה סערה גדולה התחוללה... כיסו הגלים את הסירה... אך האדון המשיך לישון!... אמרו לו: אדוננו, הצל אותנו, אנחנו טובעים... קם אדוננו וגער ברוחות... חדלה הרוח לנשוב, שקטו הגלים מזעפם... תמהו האנשים ואמרו: מיהו זה שגם הרוחות והים נשמעים לו?... והנס הזה... במים האלה, באגם הזה, במקום שבו אנו עומדים... כאן עמד אדוננו..."

הצליינים נענו לדברים בהמיה נרגשת, כילדים בקרקס המתבוננים בחיית טרף שניביה חדים ועיניה בורקות. "רוח הקודש," מלמלה אשה חדת חוטם ששערה החום עטוף במטפחת ירוקה רקומה, ורחרחה את האוויר כמנסה לעמוד על טיבו הפלאי.

"רוח הקודש!" קרא המדריך. הקול שבקע מגרונו שילהב אותו. "הרוח שמסעירה גם עכשיו את מי האגם!... ובשורה אחת הייתה לאדוננו והיא טובה אף לזמננו כשם שהייתה טובה לזמנו!... אל תפחדו, אמר לנו אדוננו... אל תפחדו! לכו בדרכי ולכם תהיה מלכות השמים. בטחו באמונתכם!... עלו על השביל המוביל אל הדממה העמוקה והמתוקה, אל הדממה העתיקה... רק כך יירגע הים מזעפו וגם נפשכם תעגון בחוף מבטחים."

ויקו, השקוע בכאבו הגדול, לא יכול היה לשאוב נחמה מהדרשה הנמלצת. הכינרת סערה מולם, קודרת ורצינית, אבל המדריך ידע שאסור לו להרפות. הרי לפני שירדו אל האגם נתקלו הצליינים במדכאי התיאבון של הנפש שטבריה מפורסמת בהם. ככה זה תמיד היה כאן, מהימים הרחוקים שבהם מצא מארק טוויין כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים ומורד שומם שבו דהרו חזירי הנס אל המים, וכך זה גם בימינו, כשהעיר מקדמת את עולי הרגל בגיבוב של מלונות כעורים, שלטי פרסומת מזוהמים ועשן בשר שנצלה על החוף.

המדריך המשיך להפגין להטוטנות רטורית, משתדל בכל כוחו להשאיר את הצליינים בספֵירה הרעועה של הנשגב ולנטוע בליבם יראה המעוררת התעלות – אתגר לא פשוט, הדורש תיזמור מדויק של חיתוך דיבור, אוצר מילים, תנועות ידיים ומבע פנים: מופע שלם שתכליתו להזכיר להם למה טרחו לנסוע מביתם הרחוק אל המקום הזה, שהדרמה הרת הגורל שהתרחשה בו לפני כאלפיים שנה הותירה בו מעט מאוד הדר. אך אולי כמין פיצוי על המאמץ הזה, ידע המדריך שהכינרת הסוערת תאפשר לו להעניק לצלייניו חוויה דתית נדירה, כזאת שלא ישכחו.

המדריך הפנה את ראשו אל האגם ומיקד את מבטו בגלים. ויקו נדרך. הנה זה מגיע. נס הדגים המתים. הפלא שתייר נוצרי לא יכול לחזות בו בלי לשמוע באוזני רוחו את קינת האם הניצבת מוכת יגון למרגלות הצלב.

* * *

בצד השני של הרחבה הוציאה נכדתו של ויקו, גילה, כיסאות פלסטיק לבנים מחנות הפלאפל של אביה. היא הורידה את שבכת הברזל, התכופפה להבריח אותה ונאנחה. שכבות של תיסכול והחמצה נמרחו על פניה כמו טיח יבש על קירות בניין שבנה קבלן שרלטן. בין הסדקים בצבצו בלוקים של צער מחוספס, אפור וגולמי.

חייל עם כומתה של גולני בכותפת חצה במהירות את הרחבה ונעצר לידה.

"גילה?"

היא הנהנה.

"הייתי כל השבוע באימון. בלי רדיו, בלי טלוויזיה. רק אתמול שמעתי...

לא האמנתי, בחיי... איזה נשמה הוא היה..."

גילה השפילה מבט ולא ענתה. היא זכרה איך קוראים להוריו של החייל, אבל לא הצליחה להיזכר בשמו הפרטי.

"אני חייב לרוץ לפני שהמבול יתחיל," הוא התנצל. "שלא תדעו צער. תמסרי גם להורים שלך. מכל הלב."

כשהתרחק חשבה שלכל הפחות יכול היה להציע לה עזרה עם הכיסאות.

היא ערמה את הכיסאות וגררה אותם לאורך הרחבה סחופת הסופה לעבר בית-הקפה של דודה ודודתה ששירת את לקוחותיו בצידו השני של המרכז המסחרי. בדרכה התעכבה והביטה בציור הקיר של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו שמעליו התנוסס השלט "פלאפל ארבעת המופלאים – הכי טעים בצפון". כשהמהומה רק התחילה, עוד לפני ההפגנות ברחובות והדיונים הסוערים בכלי התקשורת, כשלאף אחד עוד לא היה מושג מה עומד להתרחש, הגיע איזה אידיוט באמצע הלילה וצייר לג'ורג' ולפול כיפות לבנות עם הכתובת "נ... נח... נחמ... נחמן מאומן", לרינגו כובע טמבל כמו של קיבוצניק ולג'ון פאות מסולסלות

כמו של תלמיד חדר בתימן. אולי חשב שזו מחאה מתוחכמת, ואולי סתם ניסה להצחיק את חבריו, הבטלנים שנטפלים לנהגים ברמזור ומשדלים אותם לקנות 'ליקוטי מוהר"ן' וכל הזמן רוקדים ושרים, קופצים ומטלטלים ידיים, וככל שהעליזות שלהם מיוזעת יותר כך הם נראים נואשים יותר, כאילו ברגע שיפסיקו לקפץ תיפער תחת רגליהם התהום של חוסר המשמעות.גילה אף פעם לא הבינה מה יש לשמוח כל-כך. ועוד בטבריה.

"פלאפל אוסלו", מאת אמיר בן-דוד. הוצאת חרגול עם עובד. 323 עמ'.