הוועד ירד מהפסים

שביתה היא זכות בסיסית של עובדים. במסגרת יחסי הכוח הלא-שוויוניים בינם ובין המעביד, השביתה מעניקה להם יתרון מסוים על פני המעביד, שכן הם יכולים לפגוע בו כלכלית כדי לדרבן אותו לשפר את מצבם. אלמלא כלי השביתה, מצבם של עובדים רבים בארץ ובעולם היה בכי רע, שכן הם היו חסרי כוח מיקוח לחלוטין ונתונים לשרירות לבם של המעבידים. זהו, אגב, מצבם של העובדים הלא-מאוגדים, שאינם יכולים לשבות.

אבל זכות השביתה היא זכות שיש בצידה אחריות: קודם כל כלפי העובדים עצמם. כאשר מנהיגיהם נוקטים בדרכים לא לגיטימיות, הם פוגעים בראש ובראשונה במי שהם אמורים לייצג. ושנית, כלפי ציבור הלקוחות, ובמקרה הזה כלפי הנוסעים ברכבת, שלא חטאו ולא פשעו, בוודאי לא כלפי עובדי הרכבת. הדיווחים בעיתונות על כליאת נוסעים בקרונות, ועל נטישת רכבת באמצע מסילה ביום חמישי האחרון מצביעים על נקיטה באמצעים לא לגיטימיים שכאלה, שיכולים לכאורה להוות עבירה פלילית של כליאת שווא ועוולה נזיקית של רשלנות.

גם ההתעלמות מצו בית הדין לעבודה שהורה לעובדים לחזור לעבודה, התעלמות שהיא מעשה עברייני, פוגעת במאבקם של עובדי הרכבת, שכן היא מיתוספת לרושם פורע החוק ומשולח הרסן שנוצר ממעשיהם וממחדליהם ביום חמישי. זה לא מקרי שנוסעים מתוסכלים מייחלים להפרטה של הרכבת, כזו שבמסגרתה כל עובד שאפילו יעז לחשוב על שביתה יפוטר מיד.

עבירה פלילית של כליאת שווא. הנוסעים צעדו על המסילה (צילום: ארטיום דגל )

ההפרטה וחולייה עולים לדיון ציבורי בחודשים האחרונים. הפרטת רכבות בעולם נכשלה במרבית המקרים. ההפרטות הכושלות בישראל הן בין האחראיות לעליית הטייקונים, להחלפת הריכוזיות הממשלתית בריכוזיות הטייקונים, ולעלייה השערורייתית ביוקר המחיה בישראל בשנים האחרונות.

ההפרטות הללו הן גם בין הגורמים המרכזיים לאובדן הביטחון התעסוקתי של עובדים כה רבים בישראל. על כך, נדמה, כבר אין עוררין היום. הוויכוח הוא לא על הטענות המהותיות של עובדי הרכבת, אלא על האמצעים שבהם הם נוקטים. והאמצעים האלה, בעולם שבו גיוס דעת הקהל חשוב לא פחות, ולפעמים אפילו יותר, מהטיעונים המהותיים, צריכים להיבחן מחדש.

כרסום בזכות השביתה 

בשנים האחרונות עם ריסוק ועדי עובדים רבים ועם המעבר להעסקה ב"חוזים אישיים" ודרך קבלני כוח אדם, הצליחו המעבידים הגדולים לעורר אנטגוניזם ניכר בציבור הישראלי כלפי זכות השביתה. קמפיינים שליליים כנגד ועדי עובדים וכנגד שובתים שמו את הדגש על חוסר הנוחות המיידי שהשביתה גורמת לצרכן או ללקוח, והשכיחו את העובדה שכולנו עובדים, ושזכות השביתה היא זכותנו המלאה.

סולידריות עם עובדים מקופחים מחייבת להבליג על חוסר נוחות, ואכן, רבים מאוד תמכו בשביתת הרופאים. החדשות מלאו בחולים שהתראיינו ממיטות חוליים בבתי החולים ותמכו בכל פה בשביתת הרופאים, למרות שהטיפול בהם נפגע באופן משמעותי. אבל אופן השביתה שנוקטים בו עובדי הרכבת משיג בדיוק את המטרה ההפוכה: הוא גורם לניכור בציבור ולמרמור רב.

"מדוע כל פעולה אנושית מכילה את תבוסתה", שואלת גיבורת הנובלה "גלו את פניה" של רונית מטלון (2006). כזאת היא השביתה ברכבת. והיא מכילה לא רק את תבוסתה שלה. אני חושש שאי-שם, מעביד ציני ויועצי התקשורת שלו, מתכוננים להשתמש במרירות הציבורית שהשביתה הזו מעוררת, כדי להגביר את האנטגוניזם בציבור כלפי זכות השביתה בכלל, ולכרסם עוד בלגיטימיות של זכות השביתה בדעת הקהל. ייתכן מאוד שעל הנזקים שגורם ניהול השביתה ברכבת ישלמו כל העובדים כולם - כלומר כולנו, עוד שנים רבות מאוד.

ד"ר צבי טריגר מלמד דיני משפחה ודיני חוזים בבית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס, המסלול האקדמי, המכללה למינהל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il